הכנר פנחס צוקרמן הגיע אמש לפילהרמונית כדי לנצח על מבחר מיצירות מוצרט ושוברט, ועל בתו הזמרת אריאנה, שלא השכילה להעפיל בשירתה לרמת נגינתו של אביה. בסך הכל קיבלנו קונצרט קליל ורומנטי, שבו צוקרמן מוציא מהתזמורת את המיטב, כולל השמלציות
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
לראשונה מזה שנים רבות הגיע הכנר הנודע פנחס צוקרמן לבירה. ולא זאת בלבד אלא שהפעם הגיע הכנר והמנצח עם בתו, הזמרת אריאנה צוקרמן. צוקרמן הגיע אמש כדי לנצח על הפילהרמונית בביצוע מבחר מיצירות מוצרט ושוברט בבנייני האומה בירושלים.
את המפגש עם המתיקות הצוקרמנית הנינוחה פתחה הפילהרמונית בנגינת הסרנדה לכלי קשת במי מינור מאת אלגר. הקלילות הכמו-מוצרטית התחלפה בנועם מלטף – מעין חיבוק נינוח ומלא קסם מאיר פנים בו הוזמן הקהל להיכנס לאווירת הרומנטיקה של שלהי המאה ה-19.
קלילות חיננית אפיינה אף את הפתיחה לאריה "אוהב אותך תמיד" מתוך האופרה "המלך הרועה" (ק' 208) אותה הלחין מוצרט בהיותו בן 19 בלבד. "דבר אליי בנצנצים" הביעה תלבושתה של בתו, הסופרן בת ה-41 אריאנה צוקרמן, שעטתה כותפות כסף זוהרות נוצצות. אלו הצטרפו לפנס המסנוור בראש הבמה ב"אור יקרות". ובכל זאת – הרבה אור לא היה בשירתה הקודרת, שלקתה בהעדר אינטונציה נקייה, כשהיא שרה נמוך בהרבה מהרגיסטר הנדרש.
למרות שאביה, הכנר צוקרמן ניסה לתמוך בה כמיטב יכולתו – בפטרונות אבהית כמעט חונקת ובגודש ויבראטו שלא היה במקומו, לא השכילה בתו להעפיל בשירתה לרמת נגינתו של אביה.
כבתוך שלו שחה צוקרמן בנגנו את הקונצ'רטו השלישי (בסול מז'ור, ק' 216) מאת מוצרט. מלא חן וקונדסות מוצרטית שובבה ניהל המנצח והסולן את הדיאלוג עם התזמורת שנענתה לנגינתו ללא כל צורך במנצח – כתזמורת עצמאית משובחת.
את הקדנצה המרשימה ניגן הסולן בהבליטו את הנאיביות של מוצרט הצעיר ולאו דווקא את הווירטואוזיות שלו עצמו ככנר. את האדאג'יו ניגן צוקרמן בליריות מדובבת ובוויבראטו מעודן, כשהכול יושב במקומו – אפילו ההאטות השמאלציות. בנביעה הכרחית ובריתמיות סוחפת ובעיקר בהומור תוסס "התפרץ" פרק מחול הרונדו החותם.
במיטבו היה צוקרמן דווקא בנצחו על הסימפוניה החמישית (בסי במול מז'ור, ד' 485) של שוברט. הסימפוניה, שהיא מעין מחווה להיידן ולמוצרט, כתובה בצניעות ללא יומרות ומתוזמרת לכלי נשיפה מעץ בלבד וכלי קשת. הפתיחה המעודנת, הקלילות והריתמיות, ובעיקר הדרך בה השכיל צוקרמן להוציא מהתזמורת את המיטב, הייתה מופלאה. הוא הקרין על חברי התזמורת אהבה כה רבה, ובמיוחד העניק תחושת עצמאות לנגנים. וכך נענו לשרביטו חברי התזמורת וניגנו כאילו "בנפשם הדבר".
התנופה ובניית הדינמיקה ועיצוב הניגודים היו מלאי קסם. מלא חיים וחן וינאי היה המינואט שבא אחרי הפרק האיטי. התזמורת ניגנה אותו במתיקות דבשית מופלגת וגודש האטות מופרזות. אך יפה מכל היתה הדרך בה עודד המנצח את חברי התזמורת לנהל דיאלוג ערני בינם לבין עצמם ולנגן בקלילות ובלכידות מרשימות, כשהוא מאציל תחושת חירות, שמפרגנת לכל אחד מחברי התזמורת לנגן במיטבו כסולן וכחלק מהגוף התזמורתי.