על אהבה גדולה שמגיעה אל המערכה האחרונה

בפתח ספרה החדש של ליהי חנוך, "בעירום מלא", מתחת לתמונות של שני אנשים מבוגרים, חייכניים, נכתב: המערכה האחרונה של מיה מֶר ושמוליק עֶפרון – סיפור אהבה. להלן קטע מתוך הספר

Print Friendly

"בעירום מלא", עטיפת הספר

5 במרץ. אמי היפה בטלפון:

תעשי משהו, ליהי, אבא הלך.

אבל הוא תמיד הולך וחוזר אלייך.

אבל תמיד זה לרבע שעה ועכשיו זה כמעט שעה, תמצאי אותו.

אי אפשר למצוא אותו, אמא. הוא יחזור.

אה…

לפני שנה בערך. בין הסטרוק השני לשלישי של אמא. הם יצאו כמנהגם לארוחת בוקר בקפה. מדרחוב מוהליבר ליד קופת-חולים מאוחדת. אפור גלוי, כסאות מפלסטיק בתוך חממה מניילון. אבא הוריד את אמא והמקל בפתח בית הקפה. אשה יפה בצעיף אדום (זה היה לפני הטרנינגים והחיתולים), צעיף דרמתי כדרכן של בנות מֶר, והלך להחנות את האוטו. כשחזר מהחניון אמא לא הייתה שם. בטח הלכה לקופת חולים לשירותים, שם היא מכירה, והתיישב והזמין לעצמו קפה וקרואסון חמאה. בקפה ישבו עוד שני קשישים בשולחן אחד ואשה לבדה ליד שולחן אחר. אבא עם חצי פנים ואוזן תלויה על בלימה. הפנים האלה מתים לגמרי, עין ובור מתחתיה. דמעות נושרות בלי הפסקה ונקוות בקרקעית הבור. הפנים השניות עם העין הכחולה, מים חיים, מרצדים.

פתאום הוא קם, באמצע הקרואסון, וניגש אל האשה לבדה. תסלחי לי, גברתי, אולי ראית אשה יפה בצעיף אדום עם מקל?

לא. האשה אמרה.

תודה, גברתי, אבא שלי הסתובב וחזר לשולחן שלו.

אחרי דקה או שתיים האשה לבדה פנתה אליו: אולי תבוא לשבת לידי, בינתיים? 

אבא שלי הניד בראש לתודה, אני מחכה למישהו, והמשיך לאכול את הקרואסון.

אחרי דקה או שתיים האשה שוב אמרה: אולי בכל אופן תבוא לידי? אני לבד, אתה לבד.

אבא קם בתנועה חדה. הדם החם שלו רתח במעלה הגוף לכיוון הראש. גברתי, אני מחכה לאשתי, לכן איני יכול להיענות להזמנה שלך. הקול השבור שלו היה עצום ותקיף, והסתובב ויצא מהקפה.

דבר ראשון הלך לקופת חולים. הוא הלך בין הקומות וחדרי ההמתנה ובית-המרקחת וחדרי הרופאים והשירותים בקומה הראשונה והשירותים בקומה השלישית, היא לא הייתה בשום מקום. משם הלך לחנות הבגדים האהובה עליה במרכז הקטן. אולי חשבה תוכל לקפוץ ולקנות במהירות איזה חולצה או צעיף, קוּפּי, קוּפּי, המילים הרוסיות רתחו במעלה הגוף לכיוון הראש, זה מה שהיא תמיד הייתה, קוּפּי, קוּפּי, לקנות, לקנות,

אמא לא הייתה בחנות הבגדים. המוכרות שהאירו פנים לכבודו לא ראו אותה הרבה ימים. הוא הלך משם שמוט כתפיים ורועד בכל הגוף, הראש שלו עמד להתפוצץ. מתנדנד מצד לצד, ניתוך בין קירות לא נראים, עוד רגע ייפול אל הכביש.

  • הקטע לקוח מתוך הספר החדש "בעירום מלא" (הוצאת – ליריקה, ידיעות ספרים). ליהי חנוך היא תסריטאית-במאית ומשוררת. 
Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה אהבה וזוגיות, יחסים, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.