אחת הבעיות הגדולות המאפיינות רשויות ציבור, אנשי ציבור ונבחרי ציבור היא סוגיית הדחייה או היכולת לדחות עניין מסוים שהועבר לטיפול לשלב מאוחר יותר, שלעיתים כלל אינו מגיע. כך, למשל, מי אינו מכיר את התופעה שמכתב פשוט ובקשה פשוטה לאיש ציבור, לנבחר ציבור או לרשות יכולים להישאר חודשים ללא כל מענה, וגם כאשר מתקבלת תשובה לאחר מספר חודשים – היא רק מעדכנת שהעניין הובא לטיפול בפני הגורמים הרלוונטיים, שיתנו את תשובתם בהקדם. אלא שגם כאן אין זה לא בהקדם, אלא באיחור רב.

לעיתים יש תחושה שנבחר הציבור, או איש הציבור או הרשות, כלל אינם מעוניינים לטפל בבעיה, בתלונה, במחדל או בעניין הטעון ליקוי. לא פעם נשמע אישי ציבור מתהדרים בבעיות שקיבלו בירושה מקודמיהם בתפקיד ואינם יכולים בקדנציה אחת ובפרק זמן קצר לטפל בכולן.

על כך יש לתהות מהי הדרך הראויה שנבחר הציבור, איש ציבור וכל מי שעוסק בצורכי ציבור צריך לאמץ לעצמו. האם השתהות היא חלק מהשיח הציבורי?

ספר ויקרא הוא ספר-הנחיות ראשון עבור המגזר הציבורי

ספר ויקרא הוא המשכו הישיר והטבעי של ספר שמות. אם שמות חותם את הספר בבניית המשכן, ויקרא מוקדש כולו להנחיות ולהוראות המסורות לכהנים כיצד להפעיל את המשכן. הכהנים בתקופת המקרא ובתקופת עבודת בית המקדש היו פקידי ציבור רוחניים, 'משרתים בקודש', היחידים שמוסמכים לעבוד בבית המקדש. הם היו למעשה חוליה מקשרת בין האדם לבין האל. אפשר בעצם לומר כי ספר ויקרא הוא ספר-הנחיות ראשון שנכתב בעם ישראל עבור המגזר הציבורי ונותני השירות לציבור הישראלי, הכהנים.

ואכן, עיון בהוראות המקרא לכוהנים יכול ללמד אותנו מהי הדרך הרצויה לעוסקים בצורכי ציבור, לנבחרי ולאישי הציבור. מהי תפישת תפקיד נכונה ואיך מוסד שלטוני המעניק שירות לציבור צריך לנהוג.

לצורך כך, נעמוד על הפסוק הפותח את פרשת צו "צו את אהרון ואת בניו לאמר זאת תורת העולה" [ויקרא ו, ב]. על טיבה של המילה "צו" עומד המדרש ואומר: "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות, אמר רבי שמעון וביותר צריך זירוז במקום שיש בו חסרון כיס" [תורת כהנים פרשתא א,א]. המדרש קובע לנו כלל, לפיו מקום שהכתוב משתמש בלשון צו, הוא מבקש להורות למצווה החל מרגע זה, וכל עוד הציווי עומד בתוקפו עליו לפעול במהירות וביעילות וללא כל שיהוי. על דברי המדרש מוסיף ר' שמעון: דע לך שהזירוז נמצא במקומות שהמצווה מפסיד מעצם הפעולה, לכן להוראה ולפקודה מתווספת המילה ציווי, וזאת כדי למנוע מצב בו הכהן, או איש הציבור, דוחה את ביצוע הציווי למועד מאוחר יותר שיכול להתאים לו.

עיון בעניינים המסורים לכהן ואליהם צמודה המילה צו המבקשת לזרז את העוסקים במלאכה מצויה: הראשון 'קורבן עולה', השני עוסק ב'תרומת הדשן', והשלישי מתייחס להקרבת 'אש התמיד'. על עניינים אלו יש לתהות מדוע דווקא הם מכל עבודות בית המקדש התייחדו בבקשה מיוחדת המורה על זירוז ומהירות. דומה שכל אחד מהעניינים מתייחס לשלושה סוגים שונים של עבודה בהם נתקל עובד הציבור ולגביהם יש עניין מיוחד לזרזו משאר העניינים. ובמה דברים אמורים?

קרבן עולה – אחד מסוגי הקורבנות שהיו מוקרבים בבית המקדש. קרבן עולה היה מוקרב בשלמותו לאל, בניגוד לסוגי קרבנות אחרים, בהם לכהן המקריב היה חלק, כלומר חלק מבשר הקרבן שקיבל הכהן בזכות עבודתו. בקרבן עולה לכהן לא היה כל חלק, מכאן ברור למה יש צורך באזהרה מפורשת של זירוז הכהן. הרי הוא עלול לחשוב – למה לי למהר ולהקריב קרבן ממנו לא יוצא לי כלום? אלך ואקריב קרבן אחר, ממנו יצא לי נתח. לכן באה התורה ומצווה את הכהן 'צו'.

תרומת הדשן היתה עבודה בזויה ואולי אף משפילה, בה היה צורך לנקות את הפסולת שהצטברה על המזבח מהקרבת הקורבנות של יום האתמול. עבודה זו היה דורשת מהמבצע לוותר על גינוני כבוד ועל יוקרה, שכן מעבר לעובדה שנעשתה בבגדים פחותים בחשיבותם מהמדים הרגילים שהיו מיועדים לכהן, היא נעשתה בסמוך לעלות השחר, שעה שהמקום כמעט ריק ממבקרים. לכן באה הוראה מיוחדת לזירוז, שכן מי רוצה לעסוק בעבודות מעין אלו?

לגרום לכהן לשמר את אותה תשוקה שהיתה לו בפעם הראשונה

העניין השלישי מתייחס להבאת אש מידי יום למזבח, שכן הציווי "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה" [ויקרא, ו, ה]. גם כאן מדובר בעבודה שמתבצע מידי יום, עבודה טכנית שמהר מאוד עלולים לשקוע אל תוך שגרה שתכבה ותדכא את אותה תשוקה והתלהבות שהיתה למבצע אותה בפעמים הראשונות. גם כאן באה הציווי המבקש לגרום לכהן לשמר את אותה תשוקה שהיתה לו בפעם הראשונה.

עתה ברורה יותר משמעות הצמדת המילה 'צו' לעבודות אלו, שכן מדובר בתחומים שאיש הציבור בעבודתו כשליח הציבור יכול לדחוק לקרן זווית, בין אם מהטעם שמפעולה מסוימת לא תצמח לו כל טובת הנאה, אם בעניינים שלא רק שאינם מוסיפים לקרנו של איש הציבור,  אף אחד גם לא יכול לראותם או להעריכם – שכן מדובר בעבודה שחורה סיזיפית, הרחק מעין הציבור – ואם כדי למנוע את השחיקה בתפקיד הציבורי, שכן לא פעם אנחנו נתקלים בעובד ציבור שיושב לבטח על כסאו, ובמצב זה איכות עבודתו וטיב שירותו לאזרח דועכים עם  הזמן. לכן קיים הציווי של זירוז ותשוקה.

עניינים אלו, פעולה במקום שאין טובת הנאה מהפעולה, פעולה במקום שאינה מוסיפה יוקרה לבעליה והשגרה בפעולות שהן מנת חלקו של נבחר ציבור ואיש ציבור, הם המצבים שבהם נדרש הוא ליעילות ולזריזות יותר מבכל תחום אחר. ביתר הדברים אין הוא צריך זירוז. כך,  למשל, כשאיש ציבור מוזמן לאירוע מכובד, הוא תמיד ימצא לעצמו זמן כדי להגיע. גם לא נמצא סיטואציה שנבחר ציבור יוותר על השתתפות באירוע שיש בו עניין לציבור והופעתו תיצור גל תקשורתי אוהד. אין צורך לזרז כאן, אין חשש לוויתור, כאן כולם ירצו להופיע, להיראות, להצטלם ולהרגיש חלק.

ואולי לא בכדי הממשלה ה-33 מצאה לנכון לצאת לדרך בפרשה זו, שעה שאנחנו לומדים מהי שקידה ראויה ומהירות רצויה בעבודתה של רשות מנהלית בכלל ושל נבחרי ציבור ושרים בפרט.

[related-posts title="עוד פרשות פוליטיות מאת אלישי בן-יצחק"]

__________________________________________________________________________

•  אלישי בן-יצחק הוא  עורך דין, הפקולטה למשפטים במכללת שערי משפט הוד השרון. האימייל של עו"ד בן-יצחק