רגע קצר לפני שעוטף (תוקף) אותנו עוד חג אחד בשרשרת האינסופית; שעה קלה אחרי שגמרנו עם הבחירות; חמש דקות אחרי עם המו"מ הקואליציוני; דקה אחרי הרכבת הממשלה; רגע לפני שהפקקים מתפוגגים.

רק רגע קצר.

ורגע אחד, קצת יותר ארוך, נינוח, לחשוב מה יש לנו כאן באמת ומה הולך להיות.

בעיתוני הערב ובערוצים המרכזיים נהוג לראיין אישיות ממלכתית לרגל החג. נשיא, ראש ממשלה, שר ביטחון, רמטכ"ל. המראיינים לובשים את החליפות הכי מהודקות שלהם, המרואיין יושב בזווית הכי טובה שלו, מאופר היטב, מוקף בתאורה הנכונה, מאוד ממלכתי. מה-זה ממלכתי. וכך גם ההכנות שנשלמות בצה"ל (100 טון מצות, 500 טון בשר ודגים, המטבחים הוכשרו); הסגר המלא על השטחים; היערכות המשטרה לפקקי הענק; מלאי הקרפיונים בבריכות; מצוקת העניים, שנופלת רק במעט מהמצוקה הקשה של עמותות הסיוע; ולא נשכח את החייל הבודד שהרמטכ"ל יארח לסדר בביתו החם. והכיסא הריק לפולארד, כמובן. טוב ששליט חזר.

אנחנו מאוד חגיגיים ונורא ממלכתיים בערבי החג. הכל דבש (בראש השנה), הכל כשר (בפסח). כן הכל זהב הכל זהב. אין כמו ראיונות החג המתקתקים, המתלקקים, המתחנפים, נוטפי הצוף והשמאלץ, להמחיש את הפער שבין קודש לחול, שבין חולין לחגים.

אבל בסופו של דבר זה כלום. ואקום. ריק מתוכן. עוד לא היה נשיא שאמר לרגל החג את מה שיושב לו באמת על הבטן; עוד לא נולד ראש הממשלה שיגיד לעם את האמת, בטח לא בראיון חגיגי של ערב חג. לא הוא ולא שריו וקציניו. כל ראש ממשלה, כל חג, בכל עיתון או ערוץ. הכל תפאורה, איפור כבד, תאורה משקרת, מראית עין עטופה בשכבות עבות של צביעות.

הסופר הלאומי, הזמר הלאומי, המאמי הלאומית וגם החייל הבודד

הימים האלה מוכיחים לנו שוב ושוב שבהחלט אפשר לשקר לכל האנשים, כל הזמן. חגי ישראל הם ההוכחה שאפשר. תמיד היה אפשר, תמיד יהיה. המרואיינים תמיד יהיו חגיגיים וממלכתיים, המראיינים תמיד יהיו מנומסים וכנועים. המלכותיים והממלכתיים משתפים פעולה ביניהם וההמון בולע את הלוקשים כמו היו מצה שמורה. כמו שבולעים את הפרק החדש של הסופר הלאומי, את השיר החדש של הזמר הלאומי, את הרסטות החדשות של הבינלאומי הלאומי וגם את התסרוקת החדשה של המאמי הלאומית.

אין כמו להיות לאומי בימים הלאומיים האלה. שבת אחים גם יחד ולחיי העם הזה העם הזה וכמה טוב שהוא כזה.

אבל כמו רוב חיינו כאן, הכל זיוף אחד גדול. כמו במדפי החמץ בסופר, גם כאן הנייר לא מעלים את החמץ הטמא – הוא בקושי מסתיר אותו. כאילו. שום דבר לא אמיתי. הסגר על השטחים לא מעלים את העובדה שמעבר למחסום חיים מיליוני אנשים; החיילים הבודדים לא באמת מקבלים את משפחתו של הרמטכ"ל, הם מקבלים משפחה בהשאלה לכמה שעות; המשטרה לא באמת פותרת את העומס בכבישים, היא רק מלווה אותם ומעבירה אותם מכביש אחד לאחר, מהצומת הקרוב לצומת הבא; בדיוק כמו ששר האוצר לא באמת מוכר את החמץ של המדינה לגוי הערבי התורן מאבו גוש, ככה הוא גם לא ממש יפתור את מועקת האוברדרפט שלנו. השמיכה שלנו קצרה, דקה ומחוררת. כולנו נקפא מכל, נירטב ונחלה. חוץ מאלה שלא.

אנחנו חיים במדינה שהיתה יכולה להיות גן עדן, אבל יש מי שטורח בעקביות להפוך אותה למבוא הגיהנום. כשהיא הוקמה, המודל היה סקנדינביה – אחרי כמעט 65 שנים, אנחנו דומים יותר לדרום-אפריקה. מדינה שקמה כמדינת רווחה, מדינה של עובדים ועבודה, נהפכה לישות נצלנית ומנצלת, מדינה של מעט עשירים מופלגים והמון עניים מרודים; מדינה שבה גם האדם העובד לא משתכר כערכו; מדינה שמאפשרת לחמדנים לחמוס את אוצרותיה ולאכול את החסכונות והפנסיות של פועליה; מדינה שעשיריה אוכלים את מזונם של ענייה, ואין פוצה פה ומצפצף; מדינה שאין בה שכר אבל יש בה הרבה עונש.

אין הרבה מדי חירות בחג הזה. יש מילים. יותר מדי מילים. אבל הן ריקות, מתרברבות, ראוותניות. אנחנו מקדשים את הביטחון הצבאי הכבוד הלאומי, וכמובן גם את ההצלחה הכספית של הבודדים – ובדרך מזניחים ומחרבים את הביטחון האישי, את היכולת להגשים, את כבוד האדם, את החמלה האנושית, את הזכות לחיים בכבוד, את הזכות לפרנסה, לבריאות, לחינוך, למגורים בכבוד.

לכל שבת יש מוצאי שבת ובסוף כל חג באים אחרי החגים

הממשלה החדשה מנסה להיראות כמו בשורה. והיא אכן תהיה בשורה: לאלה שבחרו בה ואת מרכיביה. בשורה לשבעים, המסודרים, המבוססים, המצליחנים. היא ללא ספק תעזור להם להמשיך להצליח; להמשיך להתבסס; תסייע להם לעלות בסולם הדרגות החברתיות והכלכליות. היא כנראה תעזור הרבה פחות לאלה שנשארו ויישארו מאחור.

אין כמו החגים לכסות על המציאות הקשה כמו הנייר שמכסה את מדפי החמץ. הקליפה הדקיקה שמכסה את החרפה. עלה התאנה שמכסה את הערווה החשופה. כי הלילה הזה כולנו מסובים. משפחות קטנות וגדולות, סעודות ענק וגם ארוחות צנועות. יין באלפיים שקל וגם יין בעשרים שקל.

וכל המסובים, עשירים ועניים; מלכים ונתינים; מעבידים ועבדים; בוחרים ונבחרים, ישכחו הערב לכמה שעות שכמו שלכל שבת יש מוצאי שבת, ככה בסוף כל חג מחכים ימי החול. והם הולכים להיות הרבה פחות חגיגיים.

צמד המילים "אחרי החגים" הולך להיות משהו שכולנו נזכור הרבה זמן.

[related-posts title="טורים נוספים מאת טובי פולק"]