האם שלוש שנים של עקשות והתבצרות מול תורכיה הועילו לבטחון הלאומי ולכבוד הלאומי של ישראל? או שמא תיזכר האפיזודה המביכה של הברוגז הישראלי-תורכי כאיבוד זמן יקר במזרח תיכון משתנה שבו ישראל זקוקה יותר מתמיד לידידים?
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
פורסם לראשונה באתר אפשר לחשוב ב-23 במארס 2013
אתחיל אולי מהשורה התחתונה: אני מברך את ראש הממשלה נתניהו על ההתנצלות בפני תורכיה בעקבות פרשת המשט לעזה לפני שלוש שנים פחות חודשיים, ועל כינונם מחדש של היחסים בין המדינות אחרי הנתק הדיפלומטי הארוך. אני סבור שהצעדים הללו טובים וחשובים לישראל, שאינה יכולה להרשות לעצמה לוותר על ידידות באזור, קל וחומר במציאות הפכפכה כפי שמזמן המזרח התיכון של השנים האחרונות, וגם אם נעשו מאוחר, מאוחר מדי, טוב שנעשו.
ובכל זאת, האירוע – המשמח לכשעצמו – מותיר טעם חמצמץ בפה ומזמן לאזרח הישראלי כמה תהיות לא פשוטות באשר לניהול המדינה ולאמיתות שלאורן התעצב סדר היום המדיני והפוליטי בישראל בשנים האחרונות. קשה שלא לתהות: מה לקח לו, לראש הממשלה, שלוש שנים תמימות? האם כל הסיפור נעוץ בפחדיו משותפו הכוחני לניהול הממשלה הקודמת, אביגדור ליברמן, ומשחרורו מעולו של זה בממשלה הנוכחית, לפחות עד תום משפטו? ואם לא כן, מה נשתנה בין יום חמישי בערב ליום שישי בצהריים, עת טילפן נתניהו מנמל התעופה בן גוריון לנשיא תורכיה? האם אכן התחוללה בשעות הספורות הללו תזוזה מדינית דרמטית או פריצת דרך במגעים בין המדינות, או שמא כל הסיפור התחיל ונגמר בנזיפה של הפטרון הכריזמטי מוושינגטון?
אם האינטרסים משותפים וכה דוחקים, איך לא מצאה ישראל את הנכונות ואת התושיה הדיפלומטית להניח בצד את כבודה וליזום את הצעד ההכרחי הזה כבר קודם לכן? האם באמת ניתן להיתלות ב"הידרדרות בסוריה" כגורם היחיד שגרם לנתניהו לחזור בו מסירובו האיתן להתנצל? ומה באשר לכבוד? בשלוש השנים שחלפו למדנו שישראל החלה שומרת על כבודה בהקפדה גדולה יותר משהיא שומרת על האינטרסים שלה, אז מה נשתנה הלילה הזה? האם החלטנו שדי לנו בשלוש שנות שמירה על הכבוד ומעתה אפשר לחללו? אני סבור שההתנהלות הזו הינה אינדיקטיבית, ויש בה עניין רב לציבור שרוצה (וצריך) לדעת האם כך מנהלת ישראל את כל המשברים הדיפלומטיים שבהם היא מעורבת. האם מדיניותה של ישראל משתנה בן לילה, בלא כל סיבה נראית לעין, גם בתחומים אחרים ובזירות אחרות?
תהייה נוספת קשורה לצד התורכי: מאז תקרית המרמרה סיפרו לנו דוברים ישראלים רשמיים (בחלקם בכירים ביותר) כי ראש הממשלה התורכי, רג'פ טייפ ארדואן, הוא אנטישמי עוד משחר נעוריו וכמותו גם שר החוץ דבוטאולו. אותם דוברים הגדילו וסיפרו כי המדינה התורכית עשתה יד אחת נגד ישראל ונגד עצם קיומה עם ארגון זכויות האדם המדומה IHH, וכי פניהם של התורכים אינם לפיוס ולהרגעה אלא להעמקה מכוונת ומתוכננת של הקרע, בהכוונה מודעת הישר מראש הפירמידה. עוד סיפרו לנו ששלושת התנאים של תורכיה (התנצלות על הרג חפים מפשע, פיצויים למשפחותיהם והסרת המצור מעזה) אינם אלא תירוצים שאם ימולאו על-ידי ישראל יוחלפו בתירוצים חדשים שכל מטרתם תהיה שמירה על הנתק הדיפלומטי. והנה, הפלא ופלא, היה די בשיחת טלפון קצרה אחת מנתניהו כדי לגרום לתורכים להכריז כי הכל ישוב לקדמותו וכי מעבר לכל דרישותיהם שמולאו אין להם דרישה נוספת. גם אם התורכים אינם צדיקים גדולים, ההתנהלות הזו מאירה באור מטריד את מקבלי ההחלטות אצלנו ואת דובריהם הנאמנים.
לסיום, תהייה אחת אחרונה שנדמית חשובה מכל: האם ישראל סבורה שהשיגה (או למצער משכנעת את עצמה שהשיגה) הישג כלשהו בעקבות שלוש שנות העיקשות וההתבצרות? האם גדלו הביטחון הלאומי או הכבוד הלאומי הישראלי בעקבות העמדה הנוקשה שהציגה ממשלת נתניהו בניצוחו של שר החוץ ליברמן? ואולי כדאי לשאול את השאלה ההפוכה: האם שלוש שנים של קיפאון תרמו בצורה כלשהי לביצור מעמדה של ישראל, או שבסיכומו של דבר תיזכר האפיזודה המיותרת והמעט מביכה הזו כשלוש שנים שירדו לטמיון ולא שינו דבר? כנראה שרק לנתניהו הפתרונים.
sofar
28 במרץ 2013 @ 15:19
אני מבין שכל העניין כאן זה לא רק כבוד(פיצויים ישראל היתה מוכנה לשלם מייד, ע"פ דברי ארדואן). אבל אם כבר כבוד – מנהיג ההמונים התורכי(שמוצאו בכלל מהרי גרוזיה…) קיבל את ליטרת הבשר שלו ועליו לנהוג מתינות מעתה והלאה.
אני מודע לזה, שאני דורש ממנו דרישה מוגזמת(אללק…) , שהרי היו לו "יציאות" נגד פרס בדאבוס, והוא מרשה לעצמו לאמר כל מה שנראה לו, ממש כמו "המועמד לחניטה" צ'אבס.
האיש ממש לא רגיש לכבודם של אחרים כמו שהוא דורש להתייחס לכבודו.
אני מעריך את הצעד של ביבי, שהיה מאד ממלכתי וזרם עם אובמה, שהאחרון מתנהג ממש כמו קונדוליסה רייס – עושה ניסויים ב"פוליטיקלי קורקט" על חשבוננו.
אני כותב כל זה, כי אני די ספקן…לא מרגישים כלל רוח מסבירת פנים מצד ארדואן, שעדיין משתחצן, ומשחרר אמירות פוגעניות ומה שיותר חמור – גזעניות.
גם הציבור הישראלי די ספקן, ולא חוזר לתורכיה בהמוניו, על אף שארדואן אמר פעם שכל כעסו הוא על ראש הממשלה – העם בישראל לא אשם. עדיין כמה תיירים ישראליים קיבלו יחס מחפיר מהתורכים.כנראה שאמריה זו היתה נכוונת החוצה ולא לעם התורכי. כשהוא רוצה – הוא יודע איך להעביר מסרים!
לי אישית מוכר סיפור של ישראלית בעלת דרכון תורכי גם כן, שפקיד הגירה במעבר הגבול באיסטנבול ירק לעברה.
הוא לא היה עושה זאת, אילולי ההסתה.
אז ימים יגידו אם ארדואן נרגע, או התנפח יותר. כרגע הרושם הוא שארדואן ניפח את חזהו עוד יותר, וגם שר החוץ שלו דאבוטולו מרשה לעצמו לדבר גבוהה גבוהה.(" הורדנו את ישראל על הברכיים" – יכול לאמר שייך מוסלמי ולא פוליטיקאי)
גם אם יחסי שתי המדינות לא ימריעו, כמו שנראה לא חבל על מה שנעשה – כי ישראל הוכיחה גדלות רוח. ארדואן ותורכיה – לא, לפחות עד עכשיו!
שרה
28 במרץ 2013 @ 7:54
עידן, הכלי החשוב ביותר שלנו, האזרחים הוא התקשורת על כל גווניה, והצער הגדול ביותר שלי הוא על דלותה של התקשורת הכתובה שהחלה לפני שנים עוד לפני תקופת האינטרנט, כאשר עיתונים כ"דבר״, ״על המשמר״ ״הצופה״ ודומיהם נסגרו בזה אחר זה. אלה היו עיתונים עם אידיאולוגיה, ביקורת עניינית שלא יורדת לרמה של רבים מכלי התקשורת היום שרודפים אחרי כותרת שערורייתית, ביקורת אישית על פרסונה במקום ביקורת עניינית ואחרי סקופ כלשהו שבמקרים רבים הינו שמועה בלבד. לכן אני קוראת את ״מגפון" על מגוון הדעות המובעות בו ועל החזרה לשפיות ולרמת כתיבה שלא מזלזלת בקורא. לגבי הסאגא עם התורכים, אני מנסה להיות סלחנית יותר כלפי עצמנו (ונתניהו) ופחות סלחנית כלפי מי שעמד מולנו בהתגוששות המיותרת הזו.
עידן בריר
27 במרץ 2013 @ 20:49
בעניין הכבוד, ועם כל הכבוד, אין לי מה לומר אלא שכנראה לחלוטין לא הבנת למה התכוונתי כשאמרתי שארדואן וחבורתו אינם מעניינים אותי כלל ועיקר. אינני מכוון אליהם את הדברים ומה הם יבינו מהם או לא פשוט לא מעניין אותי. אני חושש שאת גם לא לגמרי מבינה מה תפקידה של התקשורת ואת מי היא צריכה לייצג, אם בכלל.
עידן בריר
27 במרץ 2013 @ 20:47
אני סומך פחות על האמריקנים ככל הנראה וככל שידוע לי לא היה הרבה קשר בין סדרת המגעים שהתנהלו עד לפני כמה חודשים בין ישראל ותורכיה לבין ההתנצלות כפי שנעשתה לבסוף. חובת הדיווח יכולה להיות גם בדיעבד, אחרי ההצלחות או הכישלונות, אבל לא ייתכן שראש ממשלה וכל שריו רואים עצמם כחפים מחובת הדיווח, ובעת שהם מתרברבים בהישגים- אמיתיים או מדומיינים – של ממשלתם, הם קוברים, מטייחים ומעלימים כישלונות. אני לא מזהה בממשלה זו, או בכל קודמותיה, לצורך העניין, מידה מינימלית של יושרה בטיפול במחדלים או מהימנות מתחייבת בדיווח לבוחר והדוגמאות לכך רבות מספור. בדמוקרטיה מתוקנת דיווח מחויב אינו צריך להתחשב בנסיבות. לדוגמה, כאשר הגירעון התקציבי מכפיל עצמו, ראוי שהאזרחים ידעו על כך. רצוי מבעוד מועד ובגילוי מוחלט (אולי בשימוע תקופתי או מיוחד בפרלמנט, כפי שמקובל בכמה דמוקרטיות במערב) אבל גם בזמן אמת יכול להיות נחמד. רצוי גם שהדיווח יגיע ישירות מפי האתון ולא בדיווח לקוני של דובר המיניסטריון לעיתונות הכלכלית. לכך הכוונה. אינני מצפה ששיחות חשאיות יוצאו בגילוי מלא לתקשורת בזמן אמת. אני רק מצפה לקצת גילוי ויושרה מחוייבי מציאות.
אני חלוק עליך לחלוטין בעניין התחשבותו והקשבתו של נתניהו לביקורת. לחלוטין. אולי בסייג אחד – כשהיא מתורמים אמריקניים.
שרה
27 במרץ 2013 @ 20:38
שכחתי דבר אחד, מה שהכעיס אותי זו הכותרת: למי אין יותר כבוד – זה מה שהתורכים רוצים לשמוע ואתה בנדיבותך מספק להם את זה.
שרה
27 במרץ 2013 @ 20:35
עידן, אני פשוט מעריכה שהיו הרבה מגעים בין הצדדים והשיחה של נתניהו תוזמנה במדויק, יעילות אמריקנית אמרנו? ברור שהאחריות של ראשי השלטון הנבחרים על ידינו לפעול בדרך הטובה והיעילה ביותר למען האינטרס שלנו כולנו כמדינה וכעם. לגבי חובת הדיווח זה כבר יכול לסבך, ולהכשיל מהלכים חשובים. זכורים לי ימי הצנזורה כשבארץ כל העתונות והרדיו היו מצונזרים ולעתים היתה הרגשה שאנחנו חיים בארץ קומוניסטית , כך שדיווח הוא חשוב, אבל צריך להתחשב בנסיבות, וביקורת בונה מבורכת, ואני חושבת שנתניהו מתחשב ומקשיב לביקורת כשהיא במקום.
עידן בריר
27 במרץ 2013 @ 19:19
שרה,
כישראלי אני תובע אחריות אך ורק מאלו שאני בחרתי לכהונה רבת-כוח. ארדואן וכנופייתו אינם מעניינים אותי והם יכולים לנהוג כפי שהם רוצים וכפי שמערכי הכוח, הלחצים והאינטרסים בארצם גורמים להם להתנהג. הם אינם חבים לי ולאזרחי ישראל חובת אחריות ודיווח ואין לי כל תלונה אליהם. לכל היותר אני יכול להפטיר שהם מנוולים (והם מתגלים לעתים בהחלט ככאלה). לנתניהו ולראשי השלטון בארץ יש ויש חובת דיווח ואחריות ולצערי הם כושלים בה פעם אחרי פעם (ואז מכסים את עקבות הכישלונות הקודמים בכישלונות חדשים, זוקפי-קומה ואולטרה-פטריוטיים כמובן). כישראלי (גם אם רחוק ת"ק פרסה אידיאולוגית מנתניה ואנשי שלומו), אין שמח ממני לומר מלים טובות על מנהיגינו. אם אינני טועה כך פתחתי את מאמרי והאמני לי, לא הייתה בכך טיפה אחת של ציניות או של יציאה ידי חובה. אני באמת ובתמים מברך בכל פה את נתניהו על הצעד ההכרחי אבל מרשה לעצמי, כאזרח מעורב ומודאג, להעלות תהיות ולדאוג בקול רם. ברור לחלוטין שבמקום לקחת אחריות על מעשינו וללמוד מטעויות, אין קל מלהעביר את הביקורת לגורמים שאין לנו שליטה עליהם ולנקות את "אנשינו" תמיד כי יש גרועים מהם, אכזריים מהם וטפשים מהם (אנשי ימין, אגב, מאוד אוהבים להיפרע מכל ביקורת על הכיבוש באמירות מסוג דומה, בנוסח "האמריקנים בעיראק ובאפגניסטאן ובגואנטנמו היו גרועים פי אלף אז שלא יעבירו ביקורת עלינו"…). אני סבור שמידה רבה של בגרות פוליטית מתגלה כאשר אזרחים יתרכזו בביקורת בונה על מנהיגיהם ויעמדו דרך קבע על המשמר כדי להבטיח את תפקודם היעיל והפיקחי בכל מצב, וימנעו מלהטיח האשמות לכל עבר רק כדי להייתפס כבלתי-פטריוטיים מותחי ביקורת סידרתיים.
שרה
27 במרץ 2013 @ 14:44
כישראלית, הייתי כותבת את אותו המאמר בהחלפת השמות של נתניהו וארדואן. מה נשתנה אצלם פתאום אחרי שהצהירו שלעולם לא יקיימו יחסים עם ישראל? האם האכילו אותנו בשקרים על ארדואן ושר החוץ שלו או שאני שמעתי אותם מתבטאים בביטויים חריפים ביותר נגד ישראל? מה אתה מנסה לומר שהכל בגלל נתניהו? זה ממש חידוש, חשבתי ששוב זו שרה…