"הגברת עם החרציות": למה היא מעצבנת פמיניסטיות

התערוכה "הגברת עם החרציות", הומאז' למעצבת בגדי הים לאה גוטליב, במוזיאון העיצוב בחולון, מציגה לראווה את גוף האישה בלי להתנצל ומעלה שאלות על אידיאלים של יופי, עירום באמנות, דימוי האישה כאובייקט מיני – ועל הקשר בין כל אלה לעולם השיווק והפרסום. הכניסה חופשית

Print Friendly

פותחת את התערוכה. קולקציית צ'ארדש. צילום: קרן לחמן

אחת התופעות המרעננות שמביא מוזיאון העיצוב בחולון הוא פתיחת מקום של כבוד לתרבות הפופולרית. מעיצוב חפצים עד עיצוב אופנה. התערוכה "הגברת עם החרציות" – הומאז' למעצבת אופנת בגדי הים לאה גוטליב, שנפתחה בימים אלה, היא בשורה רעננה לאוהבי העיצוב ולאוהבי האופנה.

בצד היופי החזותי של אופנת בגדי הים הססגונית של גוטליב, התערוכה מעוררת ויכוח ומפריחה לעולם שאלות פילוסופיות ופמיניסטיות על אידיאלים של יופי, על משמעות הנשיות והגוף הנשי, על דוגמניות שנקראות גם קולביות והקשר ביניהן לבין עולם השיווק והפרסום, ועל תרבות הצריכה של הנשים, הצרכניות העיקריות של פרי הדמיון של המעצבים.

בתערוכה נחשפים מקורות ההשראה של לאה גוטליב ומעצבי גוטקס לדורותיהם, יחד עם החזון העכשווי והעתידי של החברה. העיצובים מושפעים החל ממצרים העתיקה עבור  דרך אמני המאה התשע עשרה, האימפרסיוניסטים והפוסט-אימפסיוניסטים, עד לפין-דה- סייקל והבל-אפוק. בחלק העכשווי והעתידי הוצג דגם יחיד של שמלה בעיצובה של מולי גראד הארט, שנוצר במיוחד לכבוד התערוכה.

בסיום הסיור שאורגן לעיתונאים בתערוכה, עוררה עיתונאית אחת  שאלה פרובוקטיבית על הקווים המוארכים והשדופים להחריד ברישומי הסקיצות והאיורים של המעצבת מולי גראד. היא הצביעה על הסתירה שקיימת בין ההכרזה של בית האופנה גוטקס, שהבגדים שהם מעצבים מכבדים את גוף האישה, כל אישה, לבין העובדה שהעיצובים של בגדי הים והחוף יכולים להתאים רק לנשים דמיוניות, בוודאות אנורקטיות, כאלה שאינן קיימות במציאות.

בהשראת פול גוגן. צילום: סיגל גליל

המעצבת הצעירה מולי גראד, בלונדינית גבוהת קומה ודקת גזרה, שהסבירה על הדגם בעיצובה, ניסתה להגן על יצירתה. היא סיפרה על היחס שלה לנשים שלמענן היא יוצרת: "הכול מתחיל ונגמר בגוף. הגוף הוא מרכז היצירה שלי. גוף האישה על כל זוויותיו הוא הזירה שבה אני פועלת. אני חושבת על נשים, מנהלת איתן דיאלוג, לא אישה אחת מסוימת או שתיים, אלא נשים באשר הן. אני עובדת סביב גוף האישה ויוצרת עבורה".

אחד הסדרנים במוזיאון, בחור צעיר ויפה מראה, לוחש לי באוזן במהלך הוויכוח שהתעורר, שלדעתו הנשים הרזות ברישומים אינן יפות, וכי הן נראות חולות ומרושעות. עיתונאית אחרת מביעה בקול רם מחאה פמיניסטית שזוהי ממש בושה וכלימה למין הנשי, ושהעיצובים האלה ממש מביישים ומעליבים את הנשים "האמיתיות".

עד מהרה הוויכוח גולש לדיון פילוסופי על אסתטיקה ובמהלכו גם פוסקות  כמה עיתונאיות דעתניות: "כן, את עולם האופנה מובילים גייז ששונאים נשים, ולכן הם מעצבים בגדים לנשים במידות זעירות כדי שייראו גבריות וכחושות כמו הנערים שהם אוהבים".

קולקציית נפרטיטי - נצנצים וחרוזי זכוכית. צילום: סיגל גליל

גלית גאון, המנהלת והאוצרת הראשית במוזיאון העיצוב, מגיבה לטענות ואומרת, שתפקידו של המוזיאון לא להכתיב טעם, אופנה או אידיאלים של יופי, אלא דווקא לעורר ויכוח. התערוכה לדעתה מציגה תיעוד היסטורי בתולדות האופנה הישראלית תוך שהיא משאירה חופש למחשבה, ואינה כופה דעה על אף אחד מן המבקרים. ההוכחה לריבוי הדעות השונות על נושא בגד הים מופיעה על הקיר ממול שעליו מוצגות ציטטות של נשים שונות, המבטאות תחושות והיבטים שונים על בגד הים כפריט אופנתי, חומרי, טכנולוגי, חדשני, היסטורי, תרבותי, מגדרי ועוד.

הקומה העליונה של המוזיאון מוקדשת לסיפור של לאה גוטליב, מחלוצות עיצוב האופנה בישראל, שהפכה את אופנת בגדי הים הישראלית לשגרירה עולמית. בתערוכה נחשפים הדגמים המפוארים שדיגמנו תמי בן עמי האלוהית, ועופרה חזה. כמו גם העיצובים האקזוטיים שנשות חוג הסילון הנוצץ, בחרו ללבוש מהקולקציות של הגברת עם החרציות – הנסיכה דיאנה, ליז טיילור, ברוק שילדס, המלכה נור, ג'יהאן סאדאת, מלכת אנגליה אליזבט השניה וננסי קיסינג'ר.

הקולקציות השונות הועמדו מסביב למיצב צבעוני של בדי פריאו מרהיבים, שכמו התבדרו ברוח. בכניסה לאולם קיבלה את פנינו קולקציית צ'ארדש, עם מוטיבים של רקמה הונגרית בשלל צבעים כמחווה לארץ מולדתה של גוטליב. הפרחים והפירות על רקע בד לבן נצבעו בטכנולוגיה מיוחדת של הדפסת משי ב 24 צבעים, בסגנון רקמת קלוצ'ה ההונגרית, שהחליפה את הרקמה הידנית היקרה. דוגמת הרקמה עוברת לבגדים ולבגדי ים שנראים כאילו היו רקומים בעבודת יד. ההשראה לקולקציה הגיעה מסינר רקום  שראתה גוטליב בהונגריה.

קולקציית הגברת עם החרציות. צילום: סיגל גליל

ואחריה קולקצית טופקאפי החושנית, בבדים אדומים אש ועליהם רקמה בוכרית פקיסטנית. הצפייה בקולקציה האוריינטלית מעבירה את המבקר למחוזות של חוויה טורקית, בארמונו של הסולטן, עם הנערות שעולות מן האדים המהבילים של החמאם בבגדים שמסתירים טפח ומגלים טפחיים. הבדים רקומים ב"רקמת שישא" סביב מראות שבורות לרסיסים, עגולות או בצורות אחרות, מבריקות או עמומות, המודבקות בדבק חם על הבד בצבעים מרהיבים.

אחריה סדרת קזבלנקה, עם רקמה מרוקנית, בלבן על לבן, בצמצום ובמינימליזם שמתאים לתרבות מדבר סהרה, שנרקמה בידי אמנים במצרים.

אחריה בתור – הקולקציה האקזוטית והמרגשת ביותר לטעמי. מחווה של כבוד לתרבות מצרים וליופי הקדום – קולקציית  נפרטיטי, על שמה של מלכת מצרים, האשה היפה בעולם. בבדים מבריקים בגווני טורקיז ירקרק, עם רקמות של חרוזי זכוכית זעירים ונצנצים שנשזרו על הבדים. שמלות מעוטרות בהדפסי נשים מצריות מציורי הקיר שבפירמידות (אפרופו פסח ויציאת מצריים). את הקולקציה המצרית פותחת שמלת ערב יפהפיה הסרוגה בחוטי זהב, הנחתמת במפתח צוואר שעליו רקום ושזור רביד ענק מחרוזים גדולים יפהפיים בצבעי ירקרק כחלחל.

בהמשך – אחת הקולקציות הבולטות של גוטקס, ירושלים של זהב מקיץ 1993, שדגמים ממנה אף הולבשו על הזמרת עופרה חזה בהופעותיה בחו"ל.

קווים מוארכים ושדופים. הנשים של מולי גראד. צילום: סיגל גליל

את התערוכה חותמה קבוצת קולקציות מהפנטת בהשראת אמנות המאה ה-19, עם דגמים בהשראת הציורים האימפרסיוניסטיים וממשיכיהם – הגן של קלוד מונה, הנשים הטהיטיות של פול גוגן, ריקוד הקנקן של טולוז לוטרק, עץ החיים וציורי הפרחים המענגים של גוסטב קלימט, ווינסנט ואן גוך עם קולקציה של אירוסים ענקיים, בכחול על צהוב.

אז מה היה לנו? יופי חושני מרהיב? או עוד שלב בדיכוי נשים?

הסיור בתערוכה הוא כמו מסע מרתק בין דפי ההיסטוריה ובין תרבויות – דרך הבדים ודרך העיצובים. שיעור מאלף וצבעוני באנתרופולוגיה של האנושות,  בהתפתחות תולדות הטעם והאסתטיקה של הבדים, הרקמות, ומלאכות יד, שהיו בעיקר נחלתן של הנשים. כל העבודות מייצגות את כור ההיתוך של הטעם הישראלי, שנרקם לכל התפוצות, אשר מהן הגיעו האופנות השונות.

ולנוכח הוויכוח הפמינסיטי שהתעורר, חשוב לציין כי גוף האישה העירומה, ששימש השראה לאמנים, פסלים וציירים, הוא אחד הנושאים המרכזיים בתולדות האמנות, ובייצור אידיאלים של יופי בתולדות האנושות. החל מן הפסלים הקלאסיים של ונוס, אלת האהבה והיופי, דרך הציורים הבלתי נשכחים של ונוס ועד בוטיצ'לי ברנסאנס ואלכסנדר קאבנל במאה ה-19, שמפארים את המוזיאונים הגדולים בעולם.

הפכה את אופנת בגדי הים הישראלית לשגרירה עולמית. גוטליב. צילום: מוטי קמחי

המהפכה הפמיניסטית במאה ה-20 החלה לשאול שאלות חתרניות על הלגיטימיות של הצגת העירום באמנות, ולהציג את הז'אנר כאמצעי להשפלה ולדיכוי המין הנשי. וכך הועלו פרשנויות שונות על השימוש בדימוי הגוף הנשי כאובייקט מיני בשליטתם של הגברים שציירו להנאתם, ובכך ניכסו לעצמם וחשפו את הגוף העירום במרחב הציבורי.

נראה שהיצירה של לאה גוטליב מתכתבת בצורה קלאסית עם תפיסת הגוף והאידיאלים של היופי. לעומת זאת, איורי הדגמים המצויירים של מולי גראד המעצבת העכשווית של גוטקס, לוקחת את דימוי היופי הזה צעד אחד קדימה, ודמויותיה הגבוהות והכחושות על עקבי ענק, מזכירות יותר את הרישומים של הנשים הגרומות של אגון שילה, על כל מארג האסוציאציות הסקסואליות שלו.

אני ממליצה בחום על ביקור בתערוכה. גאווה ישראלית מתעוררת למראה הפריטים היוקרתיים והקולקציות מרהיבות העין ועתירות הדמיון על גופן של טופ מודלס, שהתנוססו על שערי מגזינים בינלאומיים משפיעים. אומנם התערוכה אינה מושלמת, אך היא מעוררת מחשבה, והיא תערוכה מהנה. היא יפהפיה. חגיגה של צבעים ועיצובים. חווייה חושנית לאוהבי הבדים, כפתורי הנצנצים ועבודות היד, והאופנה בכלל ולא רק. הכניסה לתערוכה ללא תשלום.

Print Friendly

על אודות סיגל גליל

סיגל גליל היא חוקרת פילוסופיה, אמנות ותרבות, מומחית לואן גוך ולברוך שפינוזה, תרבות יפן, והציירים האימפרסיוניסטים. בין מסעותיה בזמן וברוח בדגש אמנות ופילוסופיה, היא חיפשה את ואן גוך ביפן, יזמה והדריכה טיול שורשים בהולנד בעקבותיו, וביקרה והדריכה במוזאונים הגדולים והחשובים בהולנד בתערוכות הקשורות בו. גליל, היא יוצרת רב-תחומית, שמצלמת וכותבת על ספרות ועל מחול, על אדריכלות ותיירות. היא חובבת טיולים נלהבת. היא לימדה כמעט בכל האוניברסיטאות בארץ תקשורת, אמנות ותרבות יפן. בהרצאותיה, במאמרים ובתוכניות הרדיו הדוקומנטריות שלה היא מנסה לחשוף חוטים סמויים המחברים בין אמנות, תרבות, תקשורת, פילוסופיה וחוויות הקיום האנושי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירוע, אמנות, ד, תרבות, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על "הגברת עם החרציות": למה היא מעצבנת פמיניסטיות

  1. מאת אילה רז‏:

    כמה חבל שסיגל גליל שכחה לכתוב את שם האוצרת בתערוכה ההסטורית : אילה רז
    אני מקווה שתצליחו לתקן את החסר.
    בברכה,
    אילה רז