חגי ישראל מהווים מקור השראה בעיצוב חיינו, מעין תחנות עגינה ומקור מתח להטענת האדם בערכים, בתכנים ובאידיאלים מוסריים. מטען ערכי זה אמור לתת לאדם תזכורת, להפנות את תשומת לב ולהאיר עקרונות מוסריים שחיי השגרה וטרדות היומיום מצליחים במקרה הטוב לדחוק אל תחתית סולם העדיפויות ובמקרה הגרוע – להשכיח מאיתנו.

כדי להתגבר על שגרת החיים כל חג מקבל צבע משלו, הנושא אופי ייחודי, באמצעותו ניסו חכמים להאיר ערכים מסוימים ולגרום לנו לתת את הדעת לדברים הכה ברורים, כאלו שאין כל צורך לשכנע בצדקתם, אלא ומרוב שהם כה פשוטים, דווקא הם נזנחים. מהי הבשורה שמבקש להביא עמו חג החירות? באילו ערכים חג הפסח יכול להטעין אותנו?

חג הפסח הוא החג המזוהה עם תקופת האביב. אחד ממאפייני האביב הוא הלבלוב, יקיצת הטבע משנת החורף, ציוצי הציפורים, פריחת הצומח. התבהרות השמיים והתארכות היום, כל אלו תובעים מהאדם התבוננות. ההתבוננות יש בה כדי להביא את האדם להתפעלות או לפעילות. כך גם חג הפסח, חג בו נתבע האדם לצאת מהסתגרות החורף ולהתבונן באחר, בזולת. חג החירות תובע מהאדם להפנים שבחברה יש פרטים השונים ממנו בצרכיהם  ובמעמדם, ואלו לא תמיד זוכים ליחס ראוי, להתייחסות מכובדת. המרוץ אחר הכבוד העצמי, המעמד, ההון, גורם לנו להתעלם מהאחר, מצרכיו, מכבודו הבסיסי.

בדיקה קצרה: כמה פעמים נתקלנו בעובדי ניקיון בקניון או בתחנת האוטובוס או הרכבת, אלו שמסתובבים כל היום ואוספים את הלכלוך שאנחנו השלכנו, מנקים את אשר טינפנו? האם פעם אחת עצרנו את עצמנו ושאלנו אותם לשלומם? האם פעם אחת שלחנו לעברם ברכת "בוקר טוב", או "צהריים טובים"? האם אמרנו להם תודה? כמה התעניינו במלצר בבית קפה אותו טרחנו לשגע כדי לספק את מלוא תאוותינו? כמה התייחסנו למתדלק בתחנת הדלק שתידלק עבורנו את הרכב רק מפני שלא רצינו לצאת, בין מחמת הקור בחורף ובין אם מחמת החמסין  בקיץ? כמה יצא לנו להיתקל בפקחי חנייה, בעובדי תברואה המפנים את ערימות הזבל ואת הפחים העמוסים בזבל שיצרנו אנחנו? האם אי-פעם עצרנו כדי לברכם לשלום? האם מלבד לתת מספר מטבעות לקבצן ברחוב, או לזר שהתדפק על דלת ביתנו וביקש תרומה, שאלנו לשלומו או התעניינו באמת מה חסר לו?

סבלו וצערו של עם ישראל לא הסתיימו ביציאת מצרים

במצב זה מבקש חג הפסח להביא את המודעות לאחר השונה ממני, אותם אלו שאינם זוכים ליחס ראוי בימות השנה. הקורא את ההגדה מבין שמסדרה ביקש לחדד את התחושה שגם אנו פעם היינו עובדים זרים, בארץ זרה משעבדת, נטולי זכויות בסיסיות, גם אנחנו סבלנו מהיעדר חירות. סבלו וצערו של עם ישראל לא הסתיימו ביציאת מצרים. רדיפות שווא, יחס מזלזל, מידור, השפלות, כל אלו ועוד הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של עם ישראל.  למתבונן היטב, עם ישראל הוא הזר, הוא האחר של העולם, האחר שלעיתים נוח להתעלם ממנו, שלא תמיד ההתעניינות בו, או הרצון לחבור אליו, נובעים ממניעים טהורים. כדי לעקר תפישה זו ולהזכיר לנו שיש אנשים נוספים שיש להתייחס אליהם, נועד חג הפסח. דווקא החג הכי מיוחד, הכי מבריק והכי נקי, ודווקא מפני שהחג מזוהה עם ההתחדשות, אנחנו מבקשים ליצור מחוייבות לאחר, לחוליה החלשה בחברה.

הדים לתפישה זו נמצא כבר בקטע הראשון שאנחנו קוראים בהגדה של פסח, הכתוב בשפה ארמית ולא בעברית. "הא לחמא עניא" [=זה לחם עוני"]. ועל כך תוהים מדוע פותחים את ההגדה דווקא בקטע זה? ובכלל, מדוע בחר מסדר ההגדה בקטע הכתוב בארמית כדי לפתוח אותה?

דומה שהתשובה לשאלות אלו תלויה במסר של מסדר ההגדה לתת את דעתנו על האחר. כאשר הקטע הראשון בהגדה משמש קריאה והזמנה שלנו לאחר, "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח" כל מי שצריך, שחסר לו, שאין לו עם מי לשבת, מוזמן לסדר איתנו. ואכן,  בלא מעט מקומות מותירים את הדלת מעט פתוחה כדי לאפשר למי שרוצה להיכנס. יש כאלו שדואגים שבליל הסדר ישב איתם אורח שאינו טבעי: חייל בודד, גר, ילד או ילדה מבתים קשים, או סתם אדם שאין לו עם מי לשבת ולעשות את הסדר, שכן ערירי, חבר בודד, ועוד, כל אלו נקראים בקטע זה להתארח אצלנו. נוסח הברכה כתוב בארמית מהטעם הפשוט שזו היתה השפה העממית שהשתמשו בה היהודים בעת שתיקנו את ההגדה, ומכאן שיש לפנות לאחר בצורה ובשפה שמובנית לו, ולהזמינו אלינו הביתה.

קריאה זו להתבוננות באחר אינה מתחילה בסדר, ועוד קודם לה אנחנו מצווים על פרויקט חברתי שנקרא 'קמחא דפסחא', שמטרתו לספק את צורכי העני בחג. לא די שתמלא את ביתך באוכל, עליך לדאוג לעני שגם לו יהיה.

לפני מספר שנים בפסח, כאשר בתי הבכורה היתה בגן חובה, סיפרתי לה על הקטע הראשון "הא לחמא עניא". כשהגעתי לסוף הקטע, 'לשנה הבאה בני חורין', היא שאלה מה פירוש 'בני חורין' ואני הסברתי לה, ואז היא אמרה – "אנחנו יכולים לוותר על הברכה הזו, כי אנחנו בני חורין". עניתי לה שהיא אכן צודקת, שאנחנו בני חורין, אבל יש עוד הרבה אנשים בחברה שאינם בני חורין ועלינו להתפלל עבורם שהם יהיו בני חורין, והם יהיו בני חורין כשאנחנו  נחשיב אותם לכאלו ונראה אותם כשווים לנו.

הלוואי שבזכות חג הפסח נצליח לראות כל אחד מעלת חברו, לא חסרונם, לא מעמדם, לא עיסוקם, לא משלח ידם ולא מוצאם.

[related-posts title="עוד טורים מאת אלישי בן-יצחק"]

______________________________________________________________________________

 

•  אלישי בן-יצחק הוא  עורך דין, הפקולטה למשפטים במכללת שערי משפט הוד השרון. האימייל של עו"ד בן-יצחק