חשוב ללמוד על רצח עם ועל השואה בהקשר אחד

ככול שאירועי השואה מתרחקים במרחק הזמן ואיתו ייעלמו גם שרידיה, כך יגבר הוויכוח לגבי מסגרת ההתייחסות לאותו אירוע היסטורי נורא, שלא היה לו תקדים בתולדות האנושות. לעומת זאת, ההשלכות המשמעותיות האוניברסליות הן עתידיות

Print Friendly

האבחנה שבין ג'נוסייד לבין השואה עומדת במרכז דיונים ועיונים, לעתים סוערים. באחרונה קיבלה מסגרת ההתייחסות הזאת תהודה חדשה בספרו של ההיסטוריון טימותי סניידר, "ארצות דמים: אירופה בין היטלר לסטלין" (בהוצאת כתר). ספר זה עוסק מאוד בשואה אבל מנקודת ראות רחבה יותר, כפי שניתן ללמוד משמו. ב"שואה", כפי שאנחנו רואים אותה, נספו שישה וחצי מיליון יהודים. והיא ייחודית ליהודים. ספרו של סניידר עוסק ברצח 14 מיליון בני אדם, ולא רק על ידי הנאצים בהנהגת היטלר, אלא גם על ידי הסובייטים בהנהגת סטלין. ולא רק יהודים, אלא הרבה לא-יהודים. זאת עובדה היסטורית מבוססת שאין עליה עוררין. סניידר גם מפרט באלה שיטות נרצחו האנשים על ידי שני העריצים האלה ובאלה סוגי אוכלוסיה מדובר, עד כדי פרוט דקדקני של נתונים שנחקרו.

על רצח של 14 מיליון בני אדם

בועז נוימן ("הארץ" 18.2.2013), רואה את ספרו של סניידר כחלק "ממגמה הולכת וגוברת בדור האחרון של כתיבה היסטורית סינתטית. כזאת המסכמת ידע קיים ולא מחדשת. לאחר קריאת ספרים רבים מסוגה אני תוהה אם אין כאן ביטוי לשבר מסוים במחקר". אני לא היסטוריון ולא חוקר, אבל אני לא מכיר מונח כמו "שבר במחקר". כל המחקר עשוי שברים-שברים, ולעתים שברים שאינם ניתנים לאיחוי. הגדרה של כתבה סינתטית נשמעת יפה, אבל לא כך מתייחס אל ספרו של סניידר פרופסור דן מיכמן, חוקר שואה ידוע, ראש המכון הבינלאומי לחקר השואה של "יד ושם" (הזכרתי אותו ברשומה מינאמר – בורמה – והשואה). גם בהופעתו  במליאת המועצה של יד ושם, לפני חודש, וגם בסקירותיו בפורומים בינלאומיים, הוא דיבר על הספר.

לדעת פרופ' מיכמן, בעוד שהרעיון ביסוד "ארצות דמים: אירופה בין היטלר לסטלין" ראוי לעצמו לניתוח מעמיק, יש להודות שסניידר תרם תרומה משמעותית להכרה כללית של הנושא, וכתוצאה מזה לחיזוק הזיכרון הציבורי על אודות הרצח ההמוני שהתקיים על אדמת מזרח אירופה. "סניידר גם מייצג את המגמה ההומניסטית המבורכת לייחד את הסבל האנושי, בכך שהוא מקצה מקום רב לקולות של הפרטים בקרב הקהילות השונות שהיו קורבן להרג", מציין מיכמן. לדעתו, "קבלת הפנים" שלה זכה ספרו של סניידר היא תופעה שלא רבים מבין פרסומי הגות היסטוריים זכו לה בתוך זמן כל כך קצר. הדברים אמורים הן לגבי החשיפה בתקשורת והן בהתייחסות של אקדמאים וחוקרים היסטוריים.

יחד עם זאת, טבעי כי בסקירה "על מגמות בעייתיות בחקר השואה והג'נוסייד בשנים האחרונות" יביא מיכמן את הניתוח שלו ואת התייחסותו למגמות אלה. מיכמן תוהה לגבי הדרך שבה משתקפת השואה  בפרספקטיבה של סניידר. "ארצות דמים", מדגיש מיכמן, אינו רק כותרת של ספר, אלא מוגש על ידי החוקר כתפישה היסטורית. מיכמן מנתח אחת לאחת את ההבחנות בין סוגי רצח המוני, מבחינה היסטורית, הגדרה, מונחים, שטחי הרצח, כולל תהיות השוואתיות שלא אביא כאן. אסתפק בהבחנה שהוא עושה לגבי ייחודיות השואה.

היעדר זהות בין רצח עם או כל מעשה רצח המוני לבין השואה

פרופ' דן מיכמן

פרופ' מיכמן מדגיש כי לסניידר אין כל כוונה להמעיט בממדי השואה. יחד עם זאת, "אני קובע כי השואה אינה זהה עם שום סוג השמדה המונית שמובאת בספרו של סניידר, שכן הגישה של המחבר מטשטשת  גם את הסיבה להחלטה להיפטר מן היהודים, כולל אלה שהם יהודים למחצה או  לרבע, ולהשמידם",  אומר מיכמן. גם הוא משווה את הנתונים הגיאוגרפיים של רציחות במזרח אירופה על ידי סטלין והיטלר והשנים שבהן בוצעו. עם זאת, אין דומה שום דבר לתכנון והביצוע המדוקדקים, בשלבים, למערכת ההשמדה של השואה. כלומר, מדובר בתוכנית מתוכננת לפרטיה, בשיטות, במנגנון ובשלבים, כשהמטרה הייתה השמדת היהודים. אלה התחילו שנים לפני המלחמה, בהחרמת רכוש יהודי, בסגירת מוסדות אקדמיים ליהודים, ברדיפות, בתעמולה ארסית חסרת תקדים, שהשוותה את היהודים לטפילים שיש לסלקם. הכל היה מתוכנן להפליא. לדוגמה, תוכנית הרצח השיטתי הגרמני של יהודים קדמה בשנה וחצי ל"מבצע ברברוסה", ההתקפה הגרמנית על בריה"מ. מיכמן  מביא מדבריו של חוקר היסטורי ידוע, כריסטופר בראונינג, שמחקריו מתמקדים בגיבוש "הפתרון הסופי" מאז 1939. בראונינג מוצא כי בפועל החלו השלבים הראשונים של תוכנית ההשמדה בשנת 1933. לא בכך ולא באלמנטים אחרים אפשר לזהות את השואה עם מעשי הרצח ההמוניים של סטלין, או את תוכניותיו של היטלר לגבי היהודים כתגובה לסטלין.

מיכמן מציין גם את העובדה שגם לאחר נפילת ברית המועצות והעלייה ההמונית משם לישראל, הזיכרון הקולקטיבי היהודי לא קישר בין גורל היהודים תחת משטר סטלין עם גורלם בשואה. זאת רק אינדיקציה אחת להבדל בין רצח ההמונים על ידי סטלין לבין רצח היהודים על ידי היטלר. לסיכום אמר מיכמן כי השואה לא הייתה אקט חד פעמי של רצח, אלא תהליך הדרגתי של מחיקת העם היהודי. השואה הייתה  תוכנית רחבת ידיים הרבה יותר מאשר הרצח לעצמו, גדול ממדים כפי שהיה. זה היה תכנון מדויק להפליא ומשאת נפש להשמדת העם היהודי כולו.

חשתי על בשרי את התהליך הזה מרגע הכיבוש בספטמבר 1939

סיפור אישי

אני מאמץ לחלוטין את גישתו של פרופ' מיכמן, ולא רק בשל היותי שריד שואה. היסטורית, הצדק עימו. חשתי על בשרי את התהליך הזה מרגע הכיבוש בספטמבר 1939 ועד לשחרור ב-1945. ראיתי זאת בעירי זדונסקה-וולה מתחילת הכיבוש, כולל הגטו, האקציות, מערכות רמייה והטעייה, מיון לפי "מקצועות", תליות בחגים יהודיים. הכול היה מתוכנן  בצורה מדוקדקת עד 1942, כאשר הגטו חוסל ו-9,000 מתוך 10,000 שמנתה הקהילה היהודית הוכנסו למשאיות והומתו בגז ציקלון ואחר כך נקברו והועלה באש בגאיות ההריגה. ראיתי זאת באקציות השונות בשנים 1942-1944 בגטו לודז'. וראיתי זאת במחנות הריכוז, בשעה שגם כאשר גרמניה הנאצית הייתה ערב הנפילה, עדיין רכבות נשאו איתן משלוחים למוות. לא לאושוויץ אלא למקומות אחרים, כי אושוויץ כבר פונתה והכבשנים נהרסו. אני מביא עדות זאת בספרי, "גשר של נייר", אבל יש אלפי עדויות בעל פה (בין היתר במשפט אייכמן) ובכתובים, המאששות את הגישה ההיסטוריוסופית של מיכמן. מה גם שאכן התכנון התחיל עוד בראשית שנות השלושים.

עם כל זאת, גם אם אין כאן השוואה בין השואה לבין ג'נוסייד, חשוב שאלה יילמדו לא רק בנפרד, אלא גם בהקשר אחד. הנימוק שלי הוא שאם אנחנו רוצים שלקחי השואה יילמדו וייצרבו בדורות הבאים, שומה עלינו להבטיח שאכן ככה יהיה בעולם, שהזיכרון של השואה לא ידהה. לעומת זאת, לצערנו הרב, יצר האדם, נסיבות פוליטיות, אתניות, כלכליות ואחרות, בהחלט עלולים לחולל מעשי רצח המוניים. אלה יהיו "עכשוויים", ענייני היום. ובמסגרת זאת "השואה" – תכנון ורצח-עם אולטימטיבי – תיזכר. לדעתי התובָנָה של "עתיד הזיכרון" מצדדת בצירוף זה.

[related-posts title="עוד בנושא השואה והתקומה"]

>>> ביום ראשון הקרוב: "עתיד הזיכרון" בדורות הבאים, הצורך בשינוי הנרטיב

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה ג, דמוקרטיה, חברה וסביבה, חינוך, מאמרי עמדה, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.