במוצאי האחד באפריל מיהר אחד מחברי לשתף את הסרטון המדובר בו נראה הקומיקאי ירון ברלד דוחף בגסות ומשליך ארגז אביזרים על אחד מעובדי הבמה שביקש להרחיקו מהמיקרופון בעת מופע שנתן מול בני נוער בקיבוץ עין החורש.

תחילה חשבתי שמדובר בקטע מתוכנן לכבוד יום המתיחות הבינלאומי, אך גל השיתופים ברשתות החברתיות, והדיווחים בכלי התקשורת, לא הותירו ספק בקשר לאמיתותו של המקרה. כעת, ברלד הוא אויב הציבור לשבוע הקרוב, וכבר סופג נאצות ועלבונות בטוקבקים ובפייסבוק. סביר להניח שבעוד מספר חודשים – לאחר שיודח מ"ארץ נהדרת" (שהרי בפריים-טיים אין מקום לסוררים שיצאו מהקונצנזוס) והופעותיו יבוטלו – ייתן ראיון בו יספר על הלחצים בהם היה נתון בשל ההצלחה, שהובילו אותו להתנהגות זו. הכתובת כבר על הקיר בגניבה לכאורה של משפט "האלן דלון" מחברו הסטנדאפיסט.

האמת היא, שברלד הוא עוד אויב ציבור שמשלם על כך שהוא פשוט משקף לנו את עצמנו. וההסתכלות במראה תמיד מכאיבה כאשר אנו מבינים שאנחנו לא אוהבים את הנשקף אלינו.

אפשר להבין את כעסו של ברלד, שהרי הפריעו לו באמצע ההופעה שלשמה הזמינו אותו. ועל כן תמוהה גם תגובתו של רכז הנוער של מועצה אזורית עמק חפר, שכן היה עליו לדעת בדיוק איזה מוצר הזמין לנוער שלו. אבל ברלד חצה את הגבול, והוכיח שכנראה הגבול שעובר בין הומור וולגרי ודוחה הנעשה על חשבון האחרים לאלימות מילולית ופיזית הוא דק. למרבה האירוניה, הוא הזכיר בדיוק את דמות האב הפופולרית שאותה הוא מגלם בארץ נהדרת – גס, קצר רוח, בעל בדיחות עבשות, מלא בסיסמאות שטחיות ומתלהמות ובעיקר חסר התחשבות בסביבתו. במידה רבה הפכנו גם אנחנו לכאלה, ולא בכדי התנהגותו של ברלד אירעה בשבוע בו אדם מבוגר סופג מכות מכיוון שהעיר לנערים שחיבלו בספסל ציבורי.

גם ההומור שאנחנו צורכים הפך להיות חסר תחכום, כזה המבוסס על קולות מבחילים, צעקות, אביזרים שניתן למצוא בבתי שימוש, סקסיסטי, ורצוי שגם יעליב כמה שיותר אנשים ויתובל בקללות. והרי זה בדיוק מה שהזניק את ברלד לעמדת כוכב בארץ נהדרת, או מאפשר לאבי קושניר להריץ אנשים אחרי מוצרי חשמל כעכברים במבוך, או לכלוא אנשים בבית מרושת במצלמות ולדחוף להם כדורים פסיכיאטריים.

הפסקנו לאתגר את עצמנו. ההומור צריך להיות כמה שיותר פשוט, הפוליטיקאים צריכים להיות כמה שיותר יפים ולהגיד כמה שפחות, הבידור צריך לזכות אותנו בפרסים נוצצים ולתת לראש לנוח והסאטירה צריכה להיות מצחיקה בלי לנשוך יותר מדי חזק. הנוחות האישית היא החשובה, ולמי אכפת אם זה מגיע על חשבון האחר.

אז מה לנו שנלין פתאום על ברלד? מה שביקשנו הוא מה שקיבלנו. לפיכך, לא מפתיעה תגובת מנהליו של ברלד, שבמקום להתנצל טוענים שהשלכת ארגז על אדם הוא חלק קבוע במופע ובהומור ה"לא-קונבנציונאלי" של האיש. בתמימותם הם חשבו שזה מוכר.

אך בכל זאת אשתדל לסיים בנימה אופטימית – בימים בהם ניטש ויכוח מתמשך על מרכיבי המורשת והתרבות היהודית-ציונית, ראוי לזכור שההוגים, הסופרים, הזמרים והבדרנים שלנו תרמו את חלקם לאורך השנים למורשת זו לא פחות מהרמב"ם וחכמים יהודים אחרים. כפי שידענו לצרוך בעבר מוצרי תרבות בעלי שפה עשירה, מסרים והומור מתוחכם, ודרשנו שלצד סרטי הבורקס (שגם הם תרמו את חלקם להוויה הציונית) נקבל גם מערכונים של "הגשש" ו"ניקוי ראש", כך צריך גם היום.

יש לנו תרבות עשירה, וראוי שנצפה מאנשי הבידור והתרבות שלנו ליותר מפריים-טיים שטחי המשלב בין הומור של פלוצים למוצרי חשמל. אנחנו מסוגלים ליותר מהשפרצת מים וחלב וציור של "ריבועים" על בטן שמנה.

[related-posts title="עוד מאת רועי שבתאי"]

•  רועי שבתאי הוא סטודנט לתואר שני בתקשורת פוליטית באוניברסיטה העברית.