Skip to content

אמנון דנקנר הלך לעולמו

העיתונאי והסופר אמנון דנקנר נפטר ביום שישי בערב באופן מפתיע. דנקנר היה העורך הראשי של "מעריב", כתב ספרים רבים ופרסם כמה פרסומים שנויים במחלוקת. יאיר לפיד ספד לו: "אני כועס עליו שהוא מת, שהרי יכולות היו להיות לנו עוד עשר או אפילו 15 שנות דנקנר, אבל אני מתנחם בזה שאם ללכת אז ככה"
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

העיתונאי והסופר אמנון דנקנר, 67, הלך לעולמו ביום ו' במפתיע, לאחר שלקה ככל הנראה בהתקף לב. בסביבות השעה 22:00 התקבלה קריאה במד"א לאחר שאשתו חזרה לביתם ומצאה אותו כשהוא ללא רוח חיים. פרמדיקים ביצעו בו פעולות החייאה במשך כשעה וחצי, אך נאלצו לבסוף לקבוע את מותו. הלוויתו תתקיים ביום ראשון בשעה 12:00 בבית העלמין מורשה ברמת השרון.

amnon
אמנון דנקנר (צילום: מדף הפייסבוק שלו)

דנקנר, מבכירי העיתונאים בישראל, מוכר מהופעותיו בתכניות הטלוויזיה "פופוליטיקה", בה נודע כבר-פלוגתא של טומי לפיד,  ו"מועצת החכמים", ומספרו האוטוביוגרפי על דן בן אמוץ שעורר אמוציות ותגובות רבות. בין היתר כתב בעיתונים "דבר", "הארץ" ו"חדשות", ובשבועות האחרונים החל לכתוב טור אישי בעיתון החדש "סופהשבוע".

דנקנר היה בעברו העורך הראשי של "מעריב" ועורר סערה בשל מאמרים שנויים במחלוקת כמו "איפה הבושה", שכתב ביחד עם העיתונאי דן מרגלית, ו"אין לי אחות" בשנות ה-80. הוא היה אחד מאנשי התקשורת שתמך בפומבי במאבקו של אריה דרעי נגד הרשעתו בפלילים, וכן כידידו הקרוב והתומך של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. לאחרונה עמד שוב בעין הסערה, לאחר ההכרזה שלו, בעקבות תוצאות משפטו של אולמרט, כי על פרקליט המדינה משה לדור "לא רק להתפטר, אלא להתאבד". ב-1992 פרסם את הביוגרפיה השנויה במחלוקת על אודות חברו דן בן אמוץ, שעוררה עליו את זעמם של רבים מידידי בן אמוץ ומחבריו בעולם התקשורת. הוא הותיר אחריו אישה ושני בנים. טרם פורסם מועד הלווייתו.

סגן עורך מעריב לשעבר שי גולדן התייחס למותו של דנקנר בחשבון הטוויטר שלו וכתב: "עצוב מאד מאד מאד על פטירתו של אמנון דנקנר, אני חייב לאיש הזה לא מעט. אומר רק שהוא אחד האנשים המבריקים שפגשתי בחיי. עילוי של ממש, חבל נורא. יש הרבה נפגעי אמנון דנקנר, אני יודע. אבל יש גם לא מעט מאוהביו. אני חושב שכך נכון ללכת מהעולם – כשאתה שנוי במחלוקת".

לפיד: דון קישוט הרוכב לבדו

יאיר לפיד כתב עליו בדף הפייסבוק שלו:

דוד אמנון מת.

הלב שלו, שתמיד היה נוח ונימוח, נעמד פתאום דום. לפני שש וחצי שנים, ביום הולדתו ה-60, הוא הסתובב כל הערב עם זר אידיוטי של פרחים על הראש, נראה כמו שילוב של האלה אפרודיטה וילד שמנמן שברח מגן ילדים ברומניה, והסביר לכולנו שוב ושוב שפעם הוא היה רשע מרושע אבל עכשיו הוא החליט שיותר טוב להיות טוב.

דנקנר (מקור: יו טיוב)
לא רק את חבריו דנקנר בחר בקפידה, אלא גם את אויביו.. דנקנר (מקור: יו טיוב)

הוא לא צריך היה להסביר. אני מכיר את כל תולדות הרישעות הדנקנרית, ומחבב כל פרק ופרק בה, אבל מה ששדרת נפגעיו המצקצקת והצדקנית לא הבינה מעולם, הוא שגם הנטייה הזו שלו, להכנס בהם בכל הכוח הלא מבוטל של אישיותו המתפרצת, היה בעצם תוצר של תפיסת עולם שאמרה: אנשים טובים באמת אינם נרתעים ממלחמות רק בגלל שאין סיכוי לנצח בהן.

ואיזה מלחמות מפוארות הן היו!

דון קישוט הרוכב לבדו על רוסיננטה כנגד המיתוס המופרך של דן בן אמוץ; ההגנה הטיפשית להפליא והמופלאה בטיפשותה על אריה דרעי; הבזבוז המשווע של כשרונו המופתי בשדות הקטל של מעריב בימי משפחת נמרודי; ההתייצבות לצד אולמרט בשוחה האחרונה, על הגבעה האחרונה, מאייש את מקלע המילים האחרון של הציבוריות הישראלית.

כי לא רק את חבריו דנקנר בחר בקפידה, אלא גם את אויביו. הוא העדיף אותם חזקים וגדולים כדי שיוכל ליהנות מן הקרב. לא היה דבר שגרם לו עונג גדול יותר מאשר לצלול אל שכבות הקצפת של החשיבות העצמית המאפיינת את הממסד הכאילו-אינטלקטואלי, כאילו-נאור, כאילו-יודע-משהו-מהחיים-שלו. בין שלל כשרונותיו הרבים היתה לו גם יכולת מיוחדת לחשוף את הנלעג, את המגוחך, את העדריות הנחותה המאפיינת פעמים רבות את השיח שלנו.

אני אדם בר מזל, כי הכרתי בחיי שני אנשים כאלה. בשנים האחרונות, בכל פעם שחסרונו של אבא שלי הפך לבלתי נסבל, הייתי מצלצל לדוד אמנון, והיינו הולכים לקיים את מועדון הגעגוע שלנו ב"רביבה וסיליה". שנינו חשבנו שזהו חוסר אחריות משווע מצידו של המנוח לא להיות פה דווקא בימים מסעירים שכאלה, ונהגנו לנזוף בו ממושכות בעוד דנקנר מזמין אספרסו וסודה אחרי אספרסו וסודה בקצב שגרם לפקיעת הורידים ברגלי המלצריות הצעירות שטופפו סביבנו ובדיעבד גם בלבו הגדול והמלא באהבה.
אני עוד לא יודע איך בדיוק ייראה עולם שאין בו דנקנר, אבל מה שבטוח הוא שמעכשיו יהיה פה משעמם יותר. כי מלבד כשרון הכתיבה הבאמת נדיר שלו, דנקנר גם עמד על זכותו ההיסטורית להיות כל מיני דברים ביחד – רע וטוב, גאון ואינפנטיל, אינטלקטואל בהיקפים שכבר אינם מצויים במקומותינו ואדם שמתגלגל על הרצפה עם נכדתו ועושה קולות משונים.

המאמר האחרון שפרסם היה כתב-הגנה מצחיק להפליא עלי, שבו הוא הסביר איך במשך שנים אני נכשל מחיל-אל-חיל בעוד עדרי המצקצקים עוקבים אחרי נפילתי הבלתי נמנעת כלפי מעלה. רק דנקנר יכול היה לכתוב מאמר כזה, מפני שבעולם שבו כולם נשמעים כבר כמו שיבוטים אחד של השני, רק דנקנר יכול היה להיות דנקנר.

אני כועס עליו שהוא מת, שהרי יכולות היו להיות לנו עוד עשר או אפילו 15 שנות דנקנר, אבל אני מתנחם בזה שאם ללכת אז ככה: ברגע אחד, בלי מחלות ממושכות, בשיא אונו האינטלקטואלי, מוקף אוהבים, כשעל לחייו פירורי קממבר ושפתיו מבהיקות מיין בורדו משובח.

יהי זכרו ברוך.

יחימוביץ': מתפוצץ מכישרון ומשנינות

שלי יחימוביץ' כתבה עליו בעמוד הפייסבוק שלה: הוא היה סופר, עיתונאי, פרשן, עורך – מה לא. מתפוצץ מכישרון ומשנינות, משכיל ורב ידע בכל תחום, עם חוש הומור מדהים, לשון חדה כתער, יכולת כתיבה נדירה, ואישיות סוערת.

הכרנו היטב והיינו מיודדים כעיתונאים, אבל החוט המקשר החזק בינינו היה טומי לפיד ז"ל, אבא של יאיר, שהיה אמנם בר פלוגתא אידיאולוגי חריף שלי, אבל חבר קרוב ואהוב מאוד. גם דנקנר ואני לא הסכמנו כמעט על כלום, אבל אנשים כמוהו, שאפשר לריב אתם מריבה הגונה אבל אף פעם לא לזלזל בהם – הופכים את החיים למעניינים, משעשעים ועשירים יותר.

הוא היה אבא ובעל מסור, וחבר נאמן ואוהב לחבריו. יהי זכרו ברוך.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן