דארלינגטון פוטבול קלאב. ספק אם השם הזה גורם לצלצולי פעמונים כלשהם בראשו של אוהד הכדורגל הממוצע, אך סיפורו של המועדון מהליגה החמישית (הקונפרנס) באנגליה הוא נורת האזהרה הכי אדומה שיכולה להידלק בעולם הכדורגל בנוגע לזהותם של רוכשי קבוצות.

המועדון, שנוסד לפני כ-129 שנים בעיירה המנומנמת בצפון-מזרח אנגליה, נקנה בשנת 99' על ידי ג'ורג' ריינולדס, איש עסקים מקומי עם שיגעון גדלות, עבר מפוקפק והרבה מאוד כסף. ריינולדס, איש עסקים שגדל בשכונת עוני מקומית ונתפס לא פעם גונב מחנויות כדי לאכול במהלך ילדותו, פיזר הצהרות באוזניו של כל מי שהיה מעוניין לשמוע, ולא התבייש להבטיח להביא את מועדון הכדורגל הצנוע לפרמיירשיפ בתוך מספר שנים. המועדון ואוהדיו, אז בליגה המקצוענית הרביעית באנגליה, התעודדו מכותרות שהגיעו במהרה על כוונות להחתים את פול גאסקווין ופאוסטינו אספרייה, אך היו גם כותרות אחרות, מעודדות פחות מבחינתם. כחלק מהאמביציות שלו, החליט ריינולדס להשקיע סכומי עתק בבניית איצטדיון חדש ובו 25 אלף מקומות, החלטה מגוחכת לחלוטין בהתחשב בעובדה שממוצע הקהל של דארלינגטון עמד אז (ועומד גם היום) על קצת פחות מ-3,000 צופים למשחק. מעבר לכך, אוהדי הקבוצה התנגדו באופן תקיף למעבר, היות וראו באיצטדיון הישן, אותו חלקה דארלינגטון עם קבוצת הקריקט המקומית, את ביתם האמיתי. מעבר לכך, קינן בליבם פחד אמיתי לגורל המועדון בעקבות ההשקעה הענקית שכרוכה בבניית איצטדיון שכזה. הפחד של האוהדים הפך מהר למציאות. בינואר 2004 עזב במפתיע ריינולדס את דארלינגטון, והכניס את המועדון למצב של פשיטת רגל. עד מהרה התגלה שהואשם על ידי רשויות המס בבריטניה בהלבנת כספים בהיקפים אסטרונומיים, מספר חודשים בלבד לפני מועד פתיחת האיצטדיון החדש והמתקדם, אותו תכנן ריינולדס לקרוא על שמו שלו.

המועדון נשאר שבור, עם חובות עתק ועם אצטדיון אותו כינו האוהדים "קופסת שימורים יוקרתית וחסרת היסטוריה". כדי להציל את הקבוצה נערך משחק ראווה בכיכובם של קני דלגליש ופול גאסקווין. במשחק גוייסו כ-100 אלף פאונד, סכום שהבטיח את המשך הישרדותו של המועדון בטווח הקצר. למרות הבעיות, הופעותיה של דארלינגטון לא נפגעו. המועדון המשיך להחזיק במקומו בצמרת של הליג 2, זאת למרות שבאחת העונות הופחתו מקופתו 10 נקודות בעקבות פשיטת רגל נוספת עליה הכריז. לאחר כמה עונות ומספר בעלים שהתחלפו בקבוצה, ירדה דארלינגטון לליגה הלא מקצוענית הבכירה באנגליה, הבלו סקוור פרמיירשיפ, בפעם הראשונה מזה כ-20 שנים. בחודש דצמבר האחרון הכריז הבעלים האחרון של הקבוצה, איש עסקים מקומי בשם ראג' סינג, על פשיטת רגל בפעם השלישית בתוך פחות מעשור. שוב מונתה קבוצת מפרקים על מנת להציל את הקבוצה, אך ללא הועיל; בעקבות מחסור בהכנסות, ובהיעדר אפשרות לכסות את החובות, הכריז המפרק על כך שאם לא יימצא רוכש למועדון, הוא יפורק סופית. תאריך הדד-ליין: ה-17 בינואר.

אוהדי דארלינגטון הקימו קול צעקה, וזו נפלה דווקא על אזניים רגישות. כלי התקשורת הגדולים פרסמו מאמרי דעה ועדכונים בלתי פוסקים על מצבה של דארלו הקטנה, ושמרו את הנושא בסדר היום; אוהדי כדורגל ברחבי הממלכה, מכל קשת הליגות המקצועניות והחובבניות באנגליה, התייחסו לנושא בלא מעט פורומים, וההאש טאג (שיטת תיוג בטוויטר) #SAVEDARLO  היה לאחד הנפוצים באתר המיקרו בלוגינג בשבועות האחרונים; האוהדים עצמם הקימו ארגון על מנת לגייס את הכספים הנדרשים במטרה להמשיך את קיומו של המועדון, סכום המוערך בכ-1.8 מיליון ליש"ט. למרות המאמצים, קונה לא נמצא. בהגיע תאריך הדד-ליין, אוהדי הכדורגל באנגליה היו דרוכים למשמע הידיעות על פגישה מכרעת בין המפרק, הארווי מאדן, לבין הבעלים והשחקנים. מספר שחקני הקבוצה צייצו במהלך הפגישה. הציוץ "ITS GONE" הופיע לא אחת, והבהיר שהקבוצה מפורקת רשמית. הרשתות החברתיות געשו. "הסיוט של כל אוהד", צייץ אוהד ליברפול אחד, והמשיך "אני לא יודע מה הייתי עושה אם המועדון שלי היה מתפרק. ליבי עם אוהדי דארלינגטון".

ברגע האחרון הגיעה תרומה מאיש עסקים יליד העיר המתגורר בחו"ל, שביקש ששמו לא ייחשף, על סך 110 אלף פאונד. בנוסף, ארגון ההצלה שהוקם על ידי האוהדים, תרם גם הוא כ-50 אלף פאונד נוספים ברגע האחרון, סכום שהבטיח את הישרדותו של המועדון בעשרת הימים הקרובים. אמנם עתידו הקרוב של המועדון לוט בערפל, אבל דארלו ניצלה, לפחות נכון לעכשיו.

סיפורה של דארלינגטון מעלה שאלות קשות בנוגע לנושא הבעלות על קבוצות כדורגל בימינו. השאלות הללו עוסקות בטיב האנשים שמבקשים לעצמם את המצרך הזה, בטיב כוונותיהם, ואולי חשוב מכך, במחויבותם לכללי מנהל תקין בסיסיים. בצפון-מזרח אנגליה כבר קיבלו את התשובות, והלקח העיקרי מהסיפור הוא שכולנו, אבל כולנו, יכולים להיות הבאים בתור. תשאלו את אוהדי דארלינגטון איך זה מרגיש לראות קבוצה סגורה, גם אם לרגעים בודדים. מהתהודה שנגרמה כתוצאה מהמקרה, כנראה שכולם, אוהדים, עיתונאים ועסקנים כאחד, מבינים שזה לא כל כך נעים.