"דבר אין בכוחו להרחיקנו מימי החשיכה הגדולה ביותר שידע המין האנושי. שבעים וארבע השנים שחלפו הם יותר ביוגרפיה מאשר היסטוריה", כך אמר נשיא המדינה שמעון פרס בנאום שנשא בעצרת הפתיחה הממלכתית של אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה במוזיאון יד ושם. להלן דבריו: 

יקיריי ניצולי השואה, ראש הממשלה, בנימין נתניהו, יושב ראש הכנסת, יולי אדלשטיין, נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, הרבנים הראשיים, הרב שלמה עמאר והרב יונה מצגר, חברנו היקר טוני בלייר, שר החוץ של קנדה ג'ון באירד, יושב ראש מועצת "יד ושם", הרב ישראל מאיר לאו, יושב ראש "יד ושם", אבנר שלו, חסידי אומות העולם, נכבדיי כולם.

השואה לא תשקע בחורהּ הפעור של ההיסטוריה. היא כאן עמנו. לוהטת, ממשית. היא מהדהדת בדורכֵנו על מרצפות האבן שבגטאות. היא רוחפת כרוח רפאים בצריפי המחנות. היא זועקת מהטליתות, מהשערות, מהנעליים, שניתן לראותן מול עינינו. היא לוחשת מהדמעות שיבשו טרם פרידה. היא נשקפת מהתמונות של תינוקות בזרועות אימותיהם.

רעש רכבות-הרצח שנדם והוא עודנו הומה באוזנינו. עשן הכבשנים נבלע אבל לא נמוג ברקיע שמעליהם. בקרבנו מתהלכים ניצולים, שהשואה וזוועותיה מפכים בהווייתם היומיומית. דמם בדמנו הומה.

גבורתם טבועה על כל צעד ושעל של חיינו. לא הייתה כזוועה הזו בתולדות האדם.

דבר אין בכוחו להרחיקנו מימי החשיכה הגדולה ביותר שידע המין האנושי. 74 השנים שחלפו הם יותר ביוגרפיה מאשר היסטוריה. עדיין חסרים מיליוני שמות. של הורים וילדים, של קהילות יהודיות שלמות שחרבו ונמוגו. אין תחליף לתרבות, לערכים, לכישרונות העילויים, שהיו ואינם. הם כפצע פתוח.  לא נפסיק לחפש אחרי כל שביב מידע, אחרי שֶם שלא זוהה, אחרי תמונה שטושטשה. שליש מעמנו, שישה מיליונים נרצחו על לא עוול בכפם. נותרנו עם גדוע. העם היהודי מונה היום פחות ממניינו עֶרֶב מלחמת העולם השנייה. קטנו במספר, אבל לא פחתנו ברוחנו. אנו חותרים במלוא כוחנו למלא את החסר. פיזית ורוחנית. לצמוח מתוך האודים. ליצור מאין. לבנות מיגון. לרקום קוממיות חדשה. ולא להתעייף מלפעול לתיקון עולם.

השואה היא יתמות  ללא ניחם, ואחריות מוסרית, ללא פשרה. היא אינה מתירה עצימת עין שלנו כעם יהודי, והיא חייבת לשמש כאות אזהרה מתמיד למשפחת האדם כולה. עדיין נותרו על מפת אירופה כתמים אנטישמים מקוממים. הגזענות שהתפרצה על אדמתה במאה שעברה, דירדרה אותה לשפל שלא ידעה מאז היוולדה. ובסופו של דבר הרצח שבקע ממנה, פגע גם בה.

לבושתינו, נותרו כאלה שלא למדו דבר. צעירים גלוחי ראש. אנשי מדע כביכול חנוטים בחליפות מדומות. כן! נותרו עדיין שוכחי שואה, ומכחישי שואה. לא כל לועי הגעש כבו. משברים שוב מנוצלים, כדי להקים שוב מפלגות נאציות, מגוחכות אבל  מסוכנות. קריקטורות אנטישמיות מחליאות עדיין מתפרסמות, בשם חופש הביטוי, כביכול. המסע לצדק ולחופש טרם תם.

כשאני שומע את ארבעת המילים: "let my people go", אני חש שוב ושוב שמסע היציאה מבית העבדים, המסע שהחל בו עמנו, טרם פסק. ואסור שייפסק. עד אשר תחוסל העבדות על כל צורותיה. בכל מקום, בכל מצב.

עד אשר רוח החופש תבריח את הזיהום הגזעני. תְכַלה את עשן הרשע.

העולם הנאור חייב לשאול את עצמו כיצד זה קורה שזמן כה קצר אחרי שכבו המשרפות, אחרי מחיר הדמים הנורא שבעלות הברית שילמו כדי להכניע את השטן הנאצי. עדיין יכולה להתהלך בריש גלי הנהגה כמו ההנהגה האיראנית, ולהכחיש שואה. ולאיים בשואה. מי שמתעלם מאיום בשואה לעם אחד, חייב לדעת שאיום בשואה על עם אחר מהווה איום בשואה על כל העמים. העם היהודי הוא עם קטן במספרו וגדול ברוחו. את הרוח אי אפשר לשרוף בכבשני אש. מהשואה בקעה תקומה רוחנית ומדינית. נגדענו, והקימונו מדינה משלנו.

אבדו לנו נכסים, אבל נשמרו הערכים. חזרנו למכורתנו העתיקה. חידשנו את מורשתינו המוסרית.

עם סכנות, חדשות כישנות. צבא הגנה לישראל, שקם כמענה לניסיון להשמיד את מדינת היהודים שזה עתה קמה. הוא גם הלקח הנכון מזוועות השואה. הוא ניזון מגבורת היהודים בשואה.

הפעם, יום הזיכרון לגבורתם הוא גם יום השנה השבעים לפרוץ מרד ורשה. לא היה כמרד הזה.

הם היו מעטים וגבורתם נותרה כמופת לרבים. מעתה ועד עולם! היום אנו מצדיעים לגבורתם בדגלינו המתנוססים ברוח חופשית. אלה הם דגלי גאון, לא רק יגון. כי קו ישר עובר בין גילויי ההתנגדות בגטאות, במחנות וביערות ובין תקומתה וגבורתה של ישראל. קו של כבוד אנושי, של עצמאות מחודשת, של ערבות הדדית, של קידוש השם. כקרן תקווה שלא כבתה גם במצוקה הנוראה. מורדי הגטאות חתרו לחיים גם בשעה שהנסיבות זעקו ייאוש.

לפני ימים אחדים הלך מאתנו פֶּרֶץ הוֹכְמָן. מוכר הסיגריות הקטן, שהיה לגיבור גדול. פֶּרֶץ הוֹכְמָן הגיע הביתה לישראל. והשתתף במלחמות ישראל באותו אומץ הלב שאפיין אותו. הוא נפטר לפני ימים אחדים. לפני שהיה אמור לעמוד אתנו, כאן, היום. על הבמה הזו, ולהדליק משואה. להבתו הייתה ליתומה. אורה יוסיף להאיר. העלאת דבר גבורת הלוחמים, אינו רק עניין של עשיית צדק עם גבורתם. זהו צורך קיומי. לנו. לכל אחד מאיתנו. לכולנו כעם. ישראל היללה את הגבורה אבל לא תמיד חלקה די כבוד לגיבורים עצמם.

הגיעה העת. ולא תמיד הקפדנו להאזין לדפיקות ליבם. למזונם. לבריאותם. הגיע עת התיקון. ההיסטוריה של השואה אינה רק לקח מהעבר, היא גם מורה נבוכים לעתיד. שנדע לעמוד על נפשנו מול סכנות וליירט אותן מבעוד מועד. שנוכל להישען על עצמנו. לשמור על מורשתנו המוסרית שעמדה גם במצבים בלתי אפשריים. שנוכל לקיים ידידות עם ידידים,  ויחד עמם נעמול לטפח עתיד טוב יותר לאדם. לכל אדם. לעם. לכל העמים.   ושנשמור שהאנושות שוב לא תאבד את אנוּשיוּתָה. נקפיד שלכל אדם תישמר הזכות השווה להיות שונה. שוֹנֶה ושוַוה. מעולם לא נאמר נואש. הרי צוּוינו: "אל תירא עבדי יעקב". כי "ה' עוז לעמו יתן".

ראש ממשלה, בנימין נתניהו, בעצרת לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה:

בזמן האחרון היינו עדים לאירועים מזעזעים של אלימות נגד קשישים,  וביניהם קשישים ניצולי השואה. אין דבר שנוגד יותר את המורשת היהודית,  את ערכי מדינתנו ואת המוסר האנושי הבסיסי. לא נסבול זאת, ואני רואה כחובתי להפעיל את כל משקלה של מדינת ישראל, ממשלת ישראל, כדי להעניש בחומרה את הפורעים וכך הנחיתי. אנחנו מחויבים לכבודם וביטחונם של אזרחינו הקשישים בכלל, ויש לנו מחויבות מיוחדת לרווחתם של ניצולי השואה. הוספנו היום בממשלה משאבים לסיעודם, לרווחתם, לתרופות, ונוסיף עוד ככל שיידרש ובנפש חפצה. 

ניצולי השואה הם סמל התקומה. הם שעברו את מראות השואה, הם ראויים לחיות את שארית ימיהם בנחת ובשלווה. כדברי הנביא זכריה: "עוד יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו ברוב ימים". ברוב ימים, בבטחה, ברווחה, ובכבוד. 

אזרחי ישראל,  בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו. בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו שרד את השואה והקים את המדינה. בכל דור ודור אנו מצווים להבטיח שלא תהיה שואה נוספת. בדור השואה לא יכולנו למנוע את החורבן. רבים לא זיהו את הסכנה בזמן, ומשזיהו אותה – כבר היה מאוחר מדי. הפח נטמן, המלכודת נסגרה. שערי הארץ ננעלו בפני הפליטים היהודים,  וכך גם שערי רוב המדינות, אם לא כולן, כולל הנאורות שבהן. 

מכאן קלה הייתה הדרך להשמדת אחינו ואחיותינו ששת המיליונים. שנאת היהודים שהגיעה לשיאה בגרמניה הנאצית, חולשת היהודים בגלות, ואוזלת היד של האומות – שלושת הגורמים הללו חברו יחד והביאו לאסון השואה. ועם זאת, במעמקי החשיכה התחוללה תפנית גדולה בגורל היהודי. במחנות המוות ובגטאות, בגטו ורשה, שעל שמו קרויה הרחבה הזאת, השתנתה ההיסטוריה היהודית. שם קמה מחדש ההתנגדות היהודית. שם נתגלתה מחדש רוח המכבים, שם הונף מחדש נס המרד. בשפל שלא ידעו בני אנוש, גייסו צעירים יהודים  את כושר ההתנגדות ואת הגבורה היהודית, והשיבו מלחמה לצורר הנאצי. העובדה שהם ניגפו במערכה, העובדה הזאת לא המעיטה מעוצמת הגבורה שבמעשיהם, ומן המהפך הגדול שחוללו בתולדות עמנו. 

מקרבנות חסרי ישע הפכו מגני הגטו ללוחמים עזי נפש. לוחמים עזי נפש שריתקו את הצבא הגרמני במשך כמעט חודש ימים. מעטים מול רבים, אקדחים מול טנקים, כמעט חודש ימים. רוח המכבים ממש. וחמש שנים לאחר מכן, עם אותה רוח, מעטים מול רבים, הביסו חיילי צה"ל וביניהם ניצולי שואה רבים, את צבאות ערב שבאו להשמיד את מדינת ישראל הצעירה ועימה את שארית הפליטה. התקומה היהודית קשורה בטבורה בנכונותם ויכולתם של היהודים להיאבק בכל כוחם נגד אלה שרוצים להכחידם. היכולת והנכונות להגן על עצמנו היא שאפשרה את הקמת המפעל הציוני, והיא שמבטיחה את המשך קיומנו ועתידנו. 

לפני ימים אחדים, נפרדתי מסגן-אלוף צעיר ששירת במזכירות הצבאית בלשכת ראש הממשלה. הוא יורד לנגב כדי להכשיר בבית הספר לקצינים את מפקדי העתיד של צה"ל. בטקס הפרידה ממנו הוא מאוד ריגש אותי כשסיפר על סבתו חנה.  חנה היא ניצולת אושוויץ. הנאצים חרטו על זרועה של חנה מספר שהסתיים בספרות 78, ורצה הגורל שמספר תעודת הזהות שקיבלה חנה במדינת ישראל גם הוא הסתיים בספרות 78. מספר המוות שקיבלה חנה במחנה ההשמדה באושוויץ הוא מספר החיים שלה במדינת ישראל. חנה, שצופה בנו עכשיו, שרדה את התופת הנאצית. היא עלתה לארץ ישראל, בעלה נלחם במלחמת העצמאות, והיום הנכד שלה, קצין בצבא הגנה לישראל, מכשיר את מפקדי העתיד שלנו שמשימתם להבטיח שנחיה פה לנצח. 

בגיא צלמוות של השואה נספו ששה מיליון יהודים. במדינת ישראל חיים היום,  בפעם הראשונה מאז קום המדינה, יותר מששה מיליון יהודים. אתם, אזרחי ישראל, אתם הביטוי לניצחוננו. משאול השואה טיפסנו לפסגת ציון. מבירא עמיקתא  עלינו לאיגרא רמה. 

זהו ניצחוננו, זוהי נחמתנו וזוהי גאוותנו. גאוותנו במדינת ישראל, שהיא מגדלור של נאורות, של קדמה, של חופש, באפלה שְׁשׁורָה על אזורים נרחבים סביבנו. וצריך רק להביט סביב. אנחנו רואים שם עמים שנאבקים על הזכות לחיות ועל זכויות אדם הבסיסיות ביותר. צריך רק להביט סביבנו כדי להבין את גודל ההישג של מדינת ישראל.

גאוותנו ביצירה הכבירה שיצרנו כאן בשישים וחמש שנות עצמאותנו. גאוותנו בַּאור הגדול הבוקע מציון, אור לעם ישראל, אור לגויים. אור של קדמה, אור של שגשוג, אור של עם שמבקש שלום. אני גאה להיות ראש הממשלה של העם הזה. אך יש מי שמבקש לכבות את האור הזה שלנו. איראן מצהירה בגלוי על כוונתה להשמיד את מדינת ישראל,  והיא פועלת בכל האמצעים להשיג יעד זה.

'הציונים', אני מצטט עכשיו מנהיגי דת באיראן, 'הציונים הם מיקרובים ובקטריות'. 'היהודים', ציטוט, 'הם אנשים מזוהמים שמפיצים מחלות'. זה לא נאמר רק אז – זה נאמר היום. 'ישראל', אומר היום שליט איראן, 'היא גידול סרטני שיש לעקרו מן המזרח התיכון'. השנאה הרצחנית נגד היהודים,  שמלווה את תולדות עמנו – השנאה הזאת לא נעלמה מן העולם. היא פשוט הוחלפה בשנאה רצחנית נגד מדינת היהודים. מה שהשתנה מאז השואה זה נחישותנו ויכולתנו להגן על עצמנו, בכוחות עצמנו.

אנחנו מעריכים את המאמצים של הקהילה הבינלאומית  לעצור את תוכנית הגרעין של איראן, אבל בשום שלב לא נפקיד את גורלנו בידי אחרים, גם לא בידי הטובים שבידידינו. 

אני בטוח בכוחה של מדינת ישראל, אני בוטח בצבא הגנה לישראל, אני מאמין בכם, אזרחי ישראל. אנחנו חזקים היום יותר מאי פעם, ונוכל לאתגרים שלפנינו, קשים ככל שיהיו. כוחנו רב.

לפני שבועיים דיבר על ההר הזה ידידנו, הרב לאו. כילד הוא שרד את מחנות המוות. הוא סיפר על מפגש מרגש שהיה לו בשנה שעברה עם גנרל אמריקני בדימוס. הגנרל האמריקני, שהיה אחד החיילים ששחררו את מחנות המוות, אמר לרב לאו כשדמעות זולגות מעיניו: "אני מבקש את סליחתך. הגענו מאוחר מדי".  המשמעות העמוקה ביותר של הקמת מדינת ישראל היא אחת: לא נגיע שוב למצב שבו יהיה מאוחר מדי. לא נעמוד שוב חסרי ישע מול מבקשי נפשנו.

הצהרת העצמאות מלפני 65 שנים העניקה לנו מדינה, והעניקה לנו את היכולת העצמאית לקבל את ההכרעות הנדרשות להבטיח את עתידנו כאן.  נדע לפעול כדי להגן על עצמנו. במקום הזה  וביום הזה אני מתחייב: לעולם לא תהיה שואה נוספת.