לא משנה באיזה צד אתה פוליטית, חייבים לקבל את העובדה שהיא הייתה דמות גדולה, אדירה. יש מעט מאוד דמויות שמקבלות את ההזדמנות וניחנות ביכולת לשנות לא רק את הנוף הלאומי אלא גם את הנוף הבינלאומי". את המלים הללו על ראש ממשלת בריטניה המנוחה, מרגרט ת'אצ'ר, לא אמר מעריץ שרוף שלה, אלא דווקא יריב פוליטי מושבע. המדובר בראש הממשלה לשעבר, טוני בלייר, איש הלייבור.

בלייר מייצג, בעיני, את הדרך שבה יש להתייחס לפטירתה של אשת הברזל: הערכה רצינית ומפוכחת לתפקידה ההיסטורי, גם מבלי להסכים עם משנתה הפוליטית או להעניק לה גיבוי מוסרי. הדרך האחרת, זו שהתבטאה במפגני שמחה בשמאל הבריטי, אינה פחות ממתועבת, ומבחינתי דומה מאוד לצהלולים חסרי הבושה שנשמעו בקרב חלקים בימין הישראלי לאחר רצח רבין: פרימיטיביות  שניזונה יותר משנאה אישית מאשר מתפיסה רצינית של הפוליטיקה וההיסטוריה.

ת'אצ'ר מילאה תפקיד מפתח בשינוי דמותה של בריטניה. הממלכה המאוחדת סבלה מגלים בלתי נפסקים של שביתות שהובילו איגודי העובדים. הכלכלה נפגעה קשות, השירותים הציבוריים הידרדרו והאינפלציה זינקה. ההפרטה המאסיווית שהובילה שינתה את המצב הזה באופן דרמטי. נכון, היא גרמה גם לנזקים ארוכי טווח, אבל היא שיקפה במדויק את חזונה של מי שהבריטים בחרו כמנהיגתם. היא תיעבה את תהליך האיחוד המוניטארי עם אירופה וחסמה אותו כמעט בכל תנאי. אפשר לבוא אליה בטענות גם כאן, אבל ראשי הממשלה שבאו בעקבותיה לא שינו את כיוון הזה באופן דרמאטי. היא כרתה ברית איתנה עם וושינגטון הרייגניסטית והפכה את "היחסים המיוחדים" לאבן יסוד של מדיניות ההגנה והחוץ של לונדון הרבה לפני שסרט בשם זה הנציח מערכת יחסים לבבית בין המנהיגים הסוציאל-דמוקרטים קלינטון ובלייר. היא יצאה למלחמה נגד ארגנטינה על איי פוקלנד הנידחים, במטרה להגן על שטחים ואינטרסים בריטיים שנכבשו בפלישה אלימה, על אף שמשרד ההגנה שלה – ובוודאי חלק ממתנגדיה הפוליטיים – שללו את הצעד הזה.

ת'אצ'ר, בקיצור, פעלה בהתאם לסדר העדיפויות האידיאולוגי שלה, ובמסגרת הכלים הדמוקרטיים שעמדו לרשותה. "פשעה" המרכזי היה שיישמה סדר עדיפויות שהיה הפוך מזה שבו תמכו יריבה הפוליטיים, וכנראה עשתה זאת בנחישות וביעילות שאינם שכיחים בפוליטיקה הבריטית. האידיאליזם השמרני שלה נתפס כסמל להתייעלות והפך למודל לחיקוי במדינות אחרות, לרבות בישראל. הבוחר הבריטי, שיודע היטב את מלאכת הורדת מנהיגיו מהשלטון בבחירות כליות, הביע בה אמון שלוש פעמים ברציפות, ולאחר התפטרותה אף הצביע בעד יורשה האידיאולוגי, ג'ון מייג'ור. בקיצור, גם אם הבריטים לא חיבבו אותה אישית, הרי שסברו שמדיניותה רנכונה ורצויה. שחיתות אישית לא דבקה בה מעולם. אין פלא שמתנגדיה מהלייבור ומשמאל לו ביטאו את תסכולם באלימות מילולית חסרת תקדים. 

אפשר, רצוי וצריך לבוא חשבון עם ת'אצ'ר על מדיניותה ועל השלכותיה. כשמעריכים את פועלו של איש ציבור, בוודאי במישור ההיסטורי, ראייה ארוכת טווח רק מסייעת לשפר את ההערכה הכללית כלפיו. אבל את זה צריך לעשות כבני תרבות ולא כחיות צמאות דם שמסתערות על גופה ומבקשות לבזותה. מי שנכשלו בניסיונותיהם להדיחה בחייה עולצים כאספסוף פרוע לאחר מותה.

אני עצמי, אגב, איני מסכים עם חלקים רבים במדיניותה של ת'אצ'ר. וגם לא עם מנהיגים נוספים שהובלו שינויים היסטוריים שסוטים מהכיוון הפוליטי הראוי. אבל לא עולה על דעתי לצאת במצהלות קולניות לאחר מותם. עם כל הכבוד – ולעתים הכבוד הזה קצת מתערער – ת'אצ'ר אינה היטלר, סטלין או פול פוט. מחנות ריכוז והשמדה לא היו אצלה, ואם כל אשמתה היא שיישמה את הערכים בהם האמינה ובאופן דמוקרטי, הרי שהשמחה המופגנת הזו אינה מעידה אלא על מתנגדיה.