תושבי ניו יורק או אלה שמבקרים בה לעתים קרובות, קשה מאוד להפתיע אותם בדמויות שמהלכות בשדרותיה, ברחובותיה ובכיכרותיה. יש בה מכל וכל, החל מהסארי ההודי, העבאיה הערבית, נוצות אינדיאניות, שיער קיפוד בקשת צבעים וכלה בלובשי ג'ינסים מהודרים ופרועים וקעקועים מוזרים בכל חלקי הגוף הגלויים והמוצנעים. אבל למצוא בוושינגטון, מול הבית הלבן, איש מרשים, דמוי אבוריג'יני עם מחלפות שיער לבנות ארוכות, המסתובב כמעט עירום וטוען שהוא נמצא בגופו כבר 68 שנה, זה כבר סיפור אחר.

במסגרת טיול עם בתי בניו יורק ערכנו גיחה בת יומיים לוושינגטון. למזלנו היה זה יום יפה, שטוף שמש בחודש מרס ההפכפך, ולאחר שהתמקמנו במלון עשינו דרכנו לבקר בבית הלבן. הגענו למתחם הרחב מול הצד האחורי של הבית המפורסם, ושם שמתי לב לדמות יוצאת דופן יושבת על ספסל וגבה מופנה אלינו. היה זה גבר מעורטל כמעט לגמרי עם צמות לבנות גולשות על כתפיו.

הסתקרנתי והתקדמתי לעבר המדשאה עד למקום שבו יכולתי לבחון אותו ביתר בהירות. עושה עצמי כמצלמת את הנוף, אבל היה ברור שהוא אשר עניין אותי. הוא הציץ לעברי בחיוך ממזרי ואמר לי באנגלית: "את מצלמת אותי נכון?"

"אפשר"? שאלתי, והוא מיד ענה לי בחיוב. התקדמנו לעברו והוא אמר לי "אני זקוק לשיזוף". חייכתי שכן. עורו היה שחום. לא יכולתי לזהות את מוצאו. הוא היה יחף וללא חולצה. לבוש בשורטס ג'ינס חתוך בצדדים, בקושי מכסה את מבושיו. פנים מחייכות, מצח גבוה מאוד ושיער לבן לבן, שזור בצמות לבנות ארוכות.

שאלתי אותו אם אפשר להצטרף ולשבת לידו ומיד הוא זז הצידה ופינה מקום לידו.

"אפשר לשאול אותך כמה שאלות? "בוודאי" ענה, הושיט לי את ידו והציג את עצמו: "אליהו אלפרד אלכסנדר השני". שם כל כך מלכותי… ואכן למרות "הסמרטוט הג'ינסי" שעטף את מחלצותיו, הוא נראה בעיני אצילי ומיוחד.

"אני מעורב מרובע" ענה לשאלתי על מוצאו. "אסיאתי, אפריקני, אירופאי ונייטיב (יליד) אמריקני… ". הוא נולד בלואיזיאנה וגדל בטקסס. מצד אמו יש לו שני אחים ושתי אחיות, ומצד אביו שמונה אחיות ושלושה אחים. פעמיים היה נשוי והתגרש, בנו בכורו גם הוא נקרא בשלושת השמות: אליהו אלפרד אלכסנדר. בנו השלישי נפטר מאנריזם בהיותו בן 39.

"אני צפיתי את מותו כשהיה בן 29, נשוי עם שני ילדים, מבוסס כלכלית עם כסף רב. הרוח אמרה לי עשר שנים קודם שרוחו של בני תעזוב את גופו בגיל 39. רוחו מסתובבת עכשיו בגוף אחר, הוא לא מת, רק הגוף מת. הוא עוד יגיע יום אחד למה שאני עכשיו".

ומה אתה עכשיו? שאלתי כאשר הבנתי שהוא מאמין בגלגול נשמות. "אני עכשיו מוכן כבר לחזור לציוויליזציה שאותה עזבתי ב-1976. שירתי במלחמת וייטנאם ועבדתי במשך 13 שנה בחברת טלפונים בדאלאס שבטקסס, ואז הבנתי שהדרך היחידה להיות חופשי היא לחיות ללא עבודה. משנת 1981 החלתי ללכת יחף. משנת 1992 לבשתי רק שורטס, גם בחורף. ומ-1993 אני ללא חולצות. מעולם לא חליתי ולא קיבלתי מכות קור. אני מאמין שאני רוח, והרוח מגִנה על הגוף. כדי לחיות בתוך הציוויליזציה חייבים ללמוד לחיות מחוצה לה, ורק לאחר הניסיון הזה אפשר לחזור אליה ולהיות חופשי מבלי שהיא תיכפה עליך ולאפשר לכל אחד להיות חופשי".

אני חוזרת אל מות בנו או אל עזיבת הבן את גופו והיכנסו לגוף אחר. "אני מבינה שאמונה זו עוזרת להתגבר על העובדה שבנך לא נמצא כאן פיזית, אבל האם אמו גם היא מרגישה כך?". אליהו אלפרד אלכסנדר השני מסתכל בי בחיוך ועונה: "לא, היא לא מרגישה כך, היא מתאבלת עליו כל הזמן".

"את מבינה" הוא אומר לי, "אני מאמין שהגלגול מסמל את הנדידה בדרך החיים. הנפש נכנסת לגוף מסוים ועוברת כמה מגורים שהם למעשה התהליכים הנפשיים שהאדם חייב לעבור, הפקת הלקחים שעוזרים להגיע לתודעה גבוהה יותר. ואז, כשהנפש בוגרת ומוכנה, היא תגיע לרנסאנס, לתחייה, לארץ המובטחת". כאן הוא מפסיק לרגע, מסתכל עלי שוב בחיוך ואומר: "הארץ המובטחת היא לאו דווקא הארץ שממנה את באת, לאו דווקא ישראל התנ"כית, הארץ המובטחת היא מקום סימבולי, סמל לחופש האמיתי".

"איך אתה חי אם אינך עובד?"

"יש לי גמלה קטנה מהצבא שכן שירתי במלחמת וייטנאם מ-1964 עד 1969 ועוד יש לי קצת מן החברה שבה עבדתי 13 שנה מגיל 16 עד גיל 31. אני גר בדירה קטנה שחצייה משולמת על ידי המדינה וחצייה על ידי. אני אוכל רק לפי התיאבון. אם אנשים מציעים לי עזרה, אני מקבל, אבל אני מעולם לא מבקש. היום אני מרגיש שאני מוכן להיכנס לציוויליזציה בהדרגה. בתיק שלי יש חולצה וסנדלים למקומות שבהם אני נדרש להופיע איתם, כמו באוטובוס או במסעדה".

"תראי," הוא אומר לי בגאווה, "יש לי טלפון נייד כבר שבועיים, ויש לי חברים בכל העולם שמתקשרים אלי. אתמול קיבלתי גם מחשב ואתן לך ברצון את כתובת המייל שלי, תכתבי לי כשתחזרי לארצך". "כמובן", הבטחתי, והבטתי בכתובת. איך לא, הכתובת שלו היא "eligahnatureboy" – אליהו ילד טבע.

אני מתבוננת בו כדי לבחון מה מידת האמינות בדבריו, והרושם החזק שלי הוא שהוא אכן מאמין בכל לבו בדרך חיים זו. הוא לא מתנצל, לא מנסה לשכנע. הוא פשוט מספר לי את האמת שלו. הוא רגוע ושקט עם שמחת חיים הפורצת מעיניו.

הנה נשמה צעירה בגוף גדול ומגודל, עם נייד ומחשב, יחף וכמעט ערום, מהלך לו בחוצות וושינגטון בחום ובקור, עושה היכרות מחודשת עם הציוויליזציה שעזב משום שלדעתו אי אפשר בלעדיה היום. עם זאת הוא "אדם חופשי, ילד טבע, בלתי תלוי לחלוטין". פרדוקס? וינייטה וושינגטונית.

הרושם שאיש כזה משאיר בעיני המבקר הוא שלעתים לא צריך לטרוח להיכנס לגלריות בחיפוש אחר יצירות מעניינות. די להסתובב בחוץ ואתה נתקל בגלריה מרהיבה ביותר: באנשים, והם באים אליך….