הלוביסטים בכנסת ויועצי התקשורת הפוליטיים, משפשפים בימים אלו ידיהם בהנאה. יש להם הרבה עבודה נגד משרד האוצר "הרשע". שולחיהם האינטרסנטים במשרדי הממשלה, בחברות ובעמותות מתעלמים ממשפטים כמו "טובת המדינה" ו"לא ליפול לתהום כלכלי". עבורם מדובר בסיסמאות ריקות מתוכן. "אנחנו בעד קיצוץ – אבל לא אצלנו", אומר כל אחד מהם, מתעלמים מהעובדה שביחד הם לא מאפשרים להגיע לכלל הסכם ותוכנית, שתחסל את האובר-דראפט, תחזק את מעמד הביניים ותאפשר לטפל בחלשים.

מותר ואף רצוי שאנשי האוצר יגששו, יבחנו וינתחו את אושיות התקציב העתידי, אבל טרם יבש הרוק בפי המגשש וכבר ממהרים היחצ"נים והלוביסטים לעשות רעש נגדי ולהתלונן. לא מוכנים לשתוק, כל עוד לא התקבלה החלטה היכן לקצץ וכמה. זה נשמע נאיבי לשתוק, אבל רק כך אפשר להגיע לפשרה, שתצור את התוכנית שתעזור לכולנו להיחלץ מהגירעון המפחיד של 39 מיליארד שקל, שזה 4.2% תוצר.

בכי תמרורים

מכל עבר נשמעים קולות בכי תמרורים – אתמול במשרד התיירות והסטודנטים ומחר במשרד התחבורה. כך היה בעבר וכך יהיה גם בעתיד. כולם צועקים: "לא אצלי, כי אני צריך", למרות שהם יודעים שצריך לעשות מעשה ולקצץ. לא מוכנים לוותר, לא בגלל הצדק האבסולוטי שלהם, אלא כדי לא להיראות פראייר בעיני אחרים. בדיוק בגלל עיקשותם בעבר נולד הפטנט העולמי – תקציב דו-שנתי, שיתרונו שהוא יוצר שקט תעשייתי ארוך טווח, בלי לחצים, בלי לוביסטים ובלי אנשי יחסי ציבור. אז הרוויחו שקט וקיבלו גירעון.

המלה טייקונים הפכה לסיסמת העיקשים. לא מפרידים בין ההתנכלות לעסקים לבין המשכורות הגבוהות שמקבלים בכירים בחברות פרטיות וציבוריות. תמיד קל לומר, שהאסון הוא פער השכר בין העשירון העליון לבין העשירון התחתון. מתעלמים מהעובדה שגם אם יבוטל שכר הבכירים, תרומתו לתקציב תהיה אפסית.

לשפוך את התינוקות

הם דורשים להגדיל את מס החברות ולקחת מהרווחים הכלואים, למרות שהם יודעים מצוין, שאם יכבידו במסים על החברות יפגעו עובדיהן ואם יפגעו ברווחים הכלואים, יברחו מכאן משקיעים מקומיים וזרים ושוב ייפגעו עובדים. אבל מי מוכן לוותר על סיסמאות כל כך מרגשות ומלהיבות. עד כדי כך הם מתעקשים שהם מונעים גם כל ניסיון של טיפול הדרגתי בשני התחומים האלה, כדי לא לשפוך את התינוקות עם מי האמבטיה.

העיקשים מתבלבלים גם בין הצורך לחזק את מעמד הביניים לבין הצורך לתמוך בחלשים, למרות שהם מבינים שרק ממעמד ביניים חזק, המסוגל לספק את צרכיו, אפשר לגבות מיסים שבאמצעותם אפשר יהיה לחזק את אורח חייהם של החלשים.

המדברים על מדינת רווחה, שזו פשרה בין תמיכה בשוק חופשי, כמנגנון היחידי לחלוקת המשאבים מחדש, לבין הסוציאליזם השואף לחלק שהמשאבים בצורה יזומה ומתוכננת, לא מבחינים, כי במאה ה-21 כל המדינות הקפיטליסטיות הן מדינות רווחה, המחלקות מחדש את המשאבים שלהן ומה שמבדיל ביניהן היא הדרך שהן מבצעות זאת.

כולם תומכים במדינת רווחה, אבל אם מתדלדלים המשאבים ומחלקים אותם בדרך רגשית ולא הגיונית  התוצאה היא הרת אסון – ראו מה קרה ביוון, ספרד וקפריסין. כולם שתו אכלו ונהנו, עד שהשוקת התרוקנה.

אין תחליף לדמוקרטיה, למרות שהיא שיטה לא מושלמת, אבל לצורך הקיימות צריך לעיתים לוותר, ולאפשר לריבון לבנות תוכנית שתחזק את מעמד הביניים, ולחסל בשלבים את הגירעון. ובינתיים כל עוד אין תוכנית – לנסות, לפחות פעם אחת, לשתוק.