תפקיד חייהם: פרס החינוך של משואה יוענק לעזרא ועירית דגן

עזרא ועירית דגן מעלים את ההצגה "לספר כדי להיות", המפגישה ניצולי שואה עם הדור השלישי. "אנשים שכל השנים לא דיברו על מה שהם עברו בשואה, פתאום נפתחים – ומה שקורה בין הדורות מדהים". השבוע יקבלו שני השחקנים פרס לאות הוקרה על הפרויקט המיוחד

Print Friendly

"אני אוהב את הבמה ולאחר למעלה מ-50 שנה עליה אין לי אפילו בדל של מחשבה לעזוב אותה, אבל שום דבר לא יכול להשתוות לסיפוק שיש לנו מהנתינה שמתלווה לפעילות שלנו במסגרת תיאטרון 'עדות' שהקמנו". כך אומר שחקן התיאטרון הקאמרי, עזרא דגן, שביום חמישי השבוע יוענק לו ולרעייתו, עירית דגן, ב"משואה", מכון ללימודי השואה בקיבוץ תל-יצחק, פרס החינוך של המכון.

ניצוץ בעיניים. עזרא ועירית דגן. צילום: אמונה אנקר

"לספר כדי להיות", זה שם המשנה של התיאטרון הקטן שהקימו ובו מתרחש מפגש נדיר בין ניצולי-שואה לבין צעירים, הדור השלישי לשואה, המשחקים אותם על הבמה עם ניצוץ בעיניים והניצולים מצטרפים אליהם. דגן: "פתאום נפתחת ביניהם מערכת יחסים מרגשת, שבה מעורבים גם בני הדור השני לשואה. לא מעטים מהם אומרים שבזכות הפרויקט התקרבו זה לזה כפי שלא התקרבו מעודם. 'אבא שלי לא חיבק אותי כל החיים', אומרת אחת שהשתתפה בפרויקט עם אביה, שורד השואה. 'עכשיו הוא נוגע בי, שם עלי יד פתאום'".

סביב יום השואה יש לדגן, המופיע במקביל בחמש מהצגות הקאמרי, שבוע יוצא דופן אף למי שמצטייר כ"וורקהוליסט". בהזדמנות הזאת הוא חוזר לתפקיד החסיד והרב בהצגת "גטו" מאת יהושע סובול במקביל לחזרות האחרונות ולהצגה של "עדות". בין לבין הוא מצליח להשחיל את מופע היחיד שלו "רשימת שינדלר – רשימת שפילברג", שבו הוא חולק עם הקהל את חוויותיו העוצמתיות מסרטו של שפילברג, שבו הפליא לגלם את דמותו של הרב יעקב מנשה לברטוב. אם לא די בכך, אל הלו"ז הצפוף שלו מתגנבת הצגת "המלט", שלאחר אלף הצגות ויותר ממשיכה לדהור.

שכחנו משהו?

"איכשהו אין לנו השבוע הצגות 'אורזי מזוודות' ו'בית-ספר לנשים', שגם בהן אני משתתף".

ביום חמישי מצפה לו "הצגה" פרטית שבה הוא אמור לככב עם זוגתו, שבה יקבלו את הפרס המחמיא של "משואה", לאחר שב-2010 התכבדו ב"אות המופת החברתי" בכנס שדרות לחברה. את הפרס יחגוג, איך לא, בעבודה, כשיצא מתל-יצחק למוזיאון ארץ-ישראל ברמת-אביב כדי להגיש את המופע שלו על "רשימת שינדלר".

נראה שאתה זקוק למזכירה צמודה נוכח הלו"ז הבלתי אפשרי.

"האמת? – זה מלחיץ, אפילו מפחיד", הוא מודה. "יש כל הזמן חשש שלא אחליף אירוע באירוע".

בניגוד לרעייתו, עירית, שהיא בת לניצולי-שואה, עם כל המשתמע מכך, למרות רצונה בעבר להתחמק מ"סיפורי-אושוויץ" של אמה, דגן לא גדל בצל השואה כמוה. לזוועותיה התוודע כילד רק לאחר שראה את אביו בוכה נוכח צילומים דהויים שהוא היה מרותק אליהם. הוא בן למשפחה מטורקיה, שהתייחסה למגורשי ספרד. מבין ילדיו שלח סבו את אחת מבנותיו לפאריז. בעקבותיה הגיעה לשם אחותה. כל אחת מהן הקימה בעיר האורות משפחה. משפחה אחת שרדה והשנייה – נמחקה כליל.

"אבא שלי לא חיבק אותי כל החיים". קטע מההצגה "לספר כדי להיות"

זה היה הקשר של דגן לשואה. יום אחד, כשהוא ועירית שלו ביימו הצגה בחולון, באה אליהם מי שניהלה מועדון לניצולי-שואה בעיר והציעה להם שיבואו להדריך בחוג דרמטי גם אצלם. "אי אפשר לסרב לפנייה כזאת", הוא אומר. "היה לנו ברור שאם נעשה איתם משהו, אז רק בנושא השואה. התחלנו במפגש של שלושה דורות. מהר מאוד דור הביניים יצא מהתמונה ונשארנו עם סבים וסבתות עם נכדיהם. שם נרקם חיבור יוצא דופן בין אנשים מעל גיל 80 לבין בני-נוער. זאת הייתה יריית הפתיחה. אחרי עשור אנחנו מגיעים לפרויקט ה-42 וזה נמשך, בסיוע של 'אשל ג'וינט'".

"זה לא היה פשוט", הוא מוסיף. "היו שאמרו לנו שהגענו מאוחר והיו שאמרו שככל שהגענו מאוחר, אז לא מאוחר מדי. אנשים שכל השנים נמנעו מלספר על מה שהם עברו בשואה, פתאום הם נפתחים ומה שקורה בין הדורות מדהים".

דגן, 66, הוא שחקן מנעוריו, בוגר בית הספר לאמנויות "רננים" והסטודיו למשחק של נולה צ'ילטון, גם תלמידם של הפנטומימאים קלוד קיפניס ויורם בוקר. בשירותו בלהקת גייסות השריון, באמצע שנות השישים, השמיע במערכון "תותח בראש" את משפטיו הראשונים של חנוך לוין עלי במות. כשהשתחרר, היה כוכב בידור, שבין השאר השתתף בהצגת "צץ וצצה", משירי אלתרמן. מהר מאוד התיאטרון שאב אותו אליו.

הוא התגלה כשחקן חובב יציבות, שאם הוא נכנס לתיאטרון, הוא נשאר בו זמן רב. ב-71' היה בין השחקנים הצעירים בהצגת רבת המשתתפים "פר גינט" בהבימה ונשאר בתיאטרון הלאומי. כשעמרי ניצן ביים את הצגת "על קלות דעת וצביעות", הוא הפקיד בידי דגן את התפקיד הראשי – ומאז הכל היסטוריה.

מזה שנים איננו שחקן של תפקידים ראשיים. "אני מאמין שאת התפקידים הטובים שלי עשיתי כתפקידי-משנה", אומר דגן. "נראה לי שככה נכון בשבילי. אני נהנה לשחק את המשרת ב'בית-ספר לנשים' ומסתכל בה בהערצה גדולה על רמי ברוך, המופיע בתפקיד הראשי." כשדגן מדבר על "בית-ספר לנשים", הוא נזכר, "עם געגוע עמוק ועם פצע בלב", ברוזינה קמבוס ששיחקה מולו את המשרתת. "שיחקנו כזוג בהצגה הזאת וב'אורזי מזוודות', ובזמן מחלתה השתדלתי לתת לה את כל התמיכה הפיזית והנפשית. על רקע הסבל שלה, התפעלתי איך שהיא נלחמה בגבורה בקשיים והייתה עולה לבמה בחדווה ובעליצות, תוך כדי הפגנת חיוניות שאין להרבה שחקנים בריאים. רוזינה הייתה פלא".

"געגוע עמוק ופצע בלב". דגן, רמי ברוך ורוזינה קמבוס ב"בית ספר לנשים". צילום: גדי דגון

הופעתו בצמד התפקידים שבתאי שוסטר וברונו הופשטטר ב"אורזי מזוודות" החנוך לוינית העניקה לו את הפרס על שם אברהם בן-יוסף. עם ההצגה הוא יצא באחרונה לבייג'ין כשעמו רעייתו, עירית, "לאחר שבנסיעות קודמות שלי עם התיאטרון היא נשארה בבית". מי שלא נסעה איתם לסין זו חנה מרון, שבגיל קרוב ל-90 מפליאה לגנוב את ההצגה בתפקיד נטול מילים. "לשחק איתה זה משהו", הוא מציין. "היא הרי לימדה אותי משחק כשלמדתי ב'רננים'. ממנה למדתי שהקהל לא צריך לראות על השחקן את המאמץ שהוא משקיע".

"את המקצוע הזה לא הייתי מחליף בשום מקצוע אחר",  מוסיף דגן, השמח שבניו הלכו בעקבותיו אל האמנות. גיא, מנישואיו לזמרת צילה דגן, הוא שחקן ונגן מפוחית-פה מחונן. שניים מבניו מנישואיו עם עירית מעורבים ב"עדות שלהם". עמרי מלווה אותם כמוזיקאי ונמרוד, תלמיד שנה ראשונה במגמת התיאטרון בסמינר הקיבוצים, מפעיל את התאורה. אחיהם הבכור, ירון, שחזר בתשובה, מעודד אותם מהצד.

דגן הוא מרצה מבוקש בשלל נושאים ומתמרן בין מספר הצגות-יחיד. באחת מהן, "תקלה קלה", הוא חולק עם הקהל את הפיקנטריה מהתיאטרון. בין השאר מככבים בה סיפוריו על השחקן המנוח בומבה צור שהיה טיפוס. "אני לא יודע מדוע בומבה לא אהב אותי ב'צץ וצצה'", הוא מזכיר נשכחות. "זאת, אולי בגלל שאני, שחקן צעיר ממנו, הצחקתי את הקהל. כדי להפריע לי, בעודי על הבמה הוא היה מספר מאחורי הקלעים בדיחות לפועלי הבמה ולשחקנים שבחוץ. הם צחקו וזה הפריע למה שהלך על הבמה. עם בומבה הלכו קטעים. הוא היה מציק לשחקנים עד שהיו ממלאים לו את הנעליים במים. בומבה לא ויתר. הוא קנה אבקת גירוד ופיזר אותה בתלבושות השחקנים. אלה נקמו בו כשמסמרו לו את הנעליים על הבמה. בסוף איכשהו הושגה שביתת נשק."

מבט אל תפקידיו של דגן מגלה בין השאר תפקידים כפיגרו ב"נישואי פיגרו", פוק ב"חלום ליל קיץ", פסטה השוטה ב"הלילה השנים עשר", סקפן ב"תעלולי סקפן" וסבא סימונה ב"קוויאר ועדשים".

איזה תפקיד היית מאוד רוצה להוסיף לגלריה?

"הכי? הייתי מאוד רוצה לשחק את אקאקי אקאקייביץ' בשמצ'קין ב'האדרת' של גוגול, התפקיד המזוהה ביותר עם אברהם חלפי. כילד, ראיתי אותו בתפקיד הזה. אני עוד מקווה לכך".

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, הצגות, תרבות, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.