תהליכי קשב בבני אדם התגלו באמצעות מחקר על דג קשת

מחקר חדש באוניברסיטת בן גוריון בודק דפוסים של הפניית קשב אצל בני אדם באמצעות מחקר שבוצע דווקא על דגים. מתברר שיש ביננו דמיון רב בהיבט הזה כי מנגנונים אלה התפתחו מוקדם יחסית באבולוציה ואיפשרו לתפקד בסביבה בעזרת מערכת פרימיטיבית מאוד

Print Friendly

עד כמה דומה הדרך שבה בני אדם ובעלי חיים מקצים את הקשב הראייתי שלהם כדי להתמודד עם משימות שונות?

חוקרים מאוניברסיטת בן-גוריון חקרו את התופעה במחקר חדש, שהתפרסם בתחילת חודש אפריל בעיתון “Nature Communication”, קבוצת החוקרים, פרופ' אבישי הניק, ד"ר שי גבאי וטלי ליבוביץ', תלמידת דוקטורט מהמחלקה לפסיכולוגיה, ופרופ' רונן שגב וד"ר אבי בן-סימון מהמחלקה למדעי החיים, נעזרו בדג הקשת (Archer fish) על מנת לענות על שאלה זו.

דג קשת צד באמצעות התזת סילון מים מפיו (צילום: דני מכליס, אונ' בן-גוריון)

דג קשת צד באמצעות התזת סילון מים מפיו לכיוון הטרף (צילום: דני מכליס, אונ' בן-גוריון)

"דג הקשת נבחר לשמש כחיית מודל בזכות צורת הציד הייחודית לו: יירוט חרקים הנמצאים בצמחייה מעל פני המים בעזרת התזת סילון מים מפיו. דג הקשת מסוגל גם ללמוד להבחין בין גירויים מלאכותיים המוצגים לו על גב מסך מחשב כחלק מניסוי, ולהגיב אליהם על ידי התזת מים", מסביר פרופ' רונן שגב. דגי הקשת, למרות היעדר קליפת מוח מפותחת, הציגו דפוסי הפניית קשב הדומים לאלו של בני אדם.

תוצאות עבודה זו מדגימות היבטים חשובים בחקר הקשב. מחקר זה מציע כי מנגנונים של תהליכי קשב בסיסיים התפתחו מוקדם יחסית באבולוציה ואיפשרו לתפקד בסביבה בעזרת מערכת פרימיטיבית מאוד.

יצוין, כי קשב, רכיב קריטי בתהליכי עיבוד מידע בבני אדם, הוא היכולת להתרכז בהיבט ספציפי של הסביבה או במשימה ספציפית. מכיוון שבני אדם משתמשים בחוש הראייה בצורה אינטנסיבית, תהליכי קשב ראייתי נחקרים רבות על ידי הקהילה המדעית. מערכת שמפנה את הקשב שלנו מנושא לנושא מאפשרת לנו לרכז משאבים מוחיים על מנת להשיג מטרה מסוימת, לדוגמה להתרכז במה שנכתב על לוח הכיתה במהלך שיעור.

"לפעמים, הסטת הקשב שלנו מתבצעת בלי כוונה. לדוגמה, כאשר דלת נטרקת בחוזקה במהלך שיעור בכיתה. הקשב שלנו מוסט בצורה אוטומטית או רפלקסיבית אל מקור הרעש. הסטת קשב זו אינה תהליך פשוט; תגובה לאזורים שהפננו אליהם את הקשב היא מהירה מאוד בהתחלה ואחר כך היא איטית יותר. בעבר חוקרים הציעו שהאיטיות המאוחרת הזאת מטרתה לייעל חיפוש ויזואלי. כלומר, למנוע מאתנו לחזור מהר מדי לאזורים שהפננו את הקשב אליהם בזמן האחרון ועל ידי כך ליצור העדפה של אזורים במרחב שלא הפננו אליהם את הקשב לאחרונה.

יכולת זו חשובה גם לנו וגם לחיות. לדוגמה, אין טעם לחפש את המפתחות שאבדו (עבור בני אדם) או טרף (בני אדם וחיות כאחד) באזור שחיפשנו בו לאחרונה. תופעה זו נקראת "עיכוב החזרה". מה מאפשר את תופעת עיכוב החזרה? "מחקרים קודמים בנושא הציעו כי מקורה של התופעה במבנים במוח התיכון. מחקרים אחרים מציעים כי מבנים בקליפת המוח חיוניים עבור עיכוב החזרה", מסביר פרופ' אבישי הניק.

אף כי תופעת "עיכוב החזרה" היא היבט חשוב של קשב ראייתי של בעלי חיים בכלל, רובם המוחלט של המחקרים נערך בבני אדם. חקר התופעה בבעלי חיים הוא נדיר. לכן, כאמור, התמקד המחקר בבחינת שאלה חשובה ומעניינת זו – עד כמה דומה הדרך בה בני אדם ובעלי חיים מקצים את הקשב הראייתי שלהם על מנת להתמודד עם משימות שונות.

עבודה זו נתמכה על ידי הקרן הלאומית למדע – לפרופסור רונן שגב, ומענק מהקרן האירופאית למדע
(European Research Council – ERC) – לפרופסור אבישי הניק.

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה בריאות, ג, חדשות בריאות, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.