Skip to content

"מסביב יהום הסער…"

עם עליית הציונית, היהודים – או חלק מהם – הפכו את עצמם לאומה מודרנית, המוכנה להגן על עצמה מפני כל צר ואויב. מבחינה זו נחלה הציונות הצלחה מסחררת. מדינת ישראל, יציר כפיה, היא כעת מדינה חזקה ובטוחה. ואולי לא? כשאנחנו מקשיבים למנהיגינו, נדמה לנו שההפך הוא הנכון
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

"מסביב יהום הסער / אך ראשנו לא ישח…" כך שרנו בנעורינו, טרם קום המדינה. ערב יום ההולדת ה-65 של המדינה, אנחנו יכולים לשיר שיר זה מחדש. ולא רק מתוך נוסטלגיה.

מסביבנו הומה הסער. מלחמת אחים נוראה קורעת את סוריה לגזרים. אחרי ניצחון האביב הערבי, מצרים לא הגיעה אל המנוחה. בלבנון אין הממשלה מצליחה להטיל את מרותה על העדות היריבות, וזה נכון גם לגבי עיראק. העם הפלסטיני מפולג בין שני פלגים. איראן עסוקה בפיתוח הנשק הגרעיני, תוך כדי מלמול איומים מפחידים.

ישראל רואה את עצמה כאי בים סוער, מאוימת מכל הצדדים, מוכנה בכל עת לקבל את פניו של צונאמי קטלני. יש משהו אירוני במצב הזה. ההרפתקה הציונית קמה כדי ליצור מקלט בטוח ליהודים, אחרי מאות השנים של חוסר ישע. אם מורידים ממנו את כל הקישוטים האידיאולוגיים, זה היה גרעין הרעיון הציוני. בכל מקום בעולם היו היהודים חסרי מגן, תלויים בחסדי זרים. כאן, במדינה משלנו, נוכל להגן על עצמנו, נוכל לחיות בביטחון ובראש זקוף. במלים אחרות, עידן ועידנים היינו אובייקט של ההיסטוריה, עכשיו אנחנו לוקחים את גורלנו בידנו. כעת נהיה שחקן על במת ההיסטוריה, אומה בין האומות.

לפני כן היו היהודים סוג של עדה אתנית-דתית. עם עליית הציונית, היהודים – או חלק מהם – הפכו את עצמם לאומה מודרנית, המוכנה להגן על עצמה מפני כל צר ואויב. מבחינה זו נחלה הציונות הצלחה מסחררת. מדינת ישראל, יציר כפיה, היא כעת מדינה חזקה ובטוחה. ואולי לא? כשאנחנו מקשיבים למנהיגינו, נדמה לנו שההפך הוא הנכון.

לגלות מחדש את הביטחון. תזמורת ילדים צועדת בחגיגות יום העצמאות בקריית גת, שנות השישים (צילום: ארכיון קריית גת)

לפני שנים טען הפרופסור ישעיהו ליבוביץ שישראל היא המקום היחיד בעולם שבו צפויה ליהודים סכנת השמדה. כפי שהתברר, זה לא היה כל כך נכון.

השבוע, ביום השואה, הכריז בנימין נתניהו שמאיימת עלינו שואה שנייה מצד איראן גרעינית. למחרת היום הכריזה קבוצה של האקרים בין-לאומיים, אוהדי הפלסטינים, מלחמה עלינו. הם הבטיחו לשתק את מוסדות המדינה, הצבאיים והאזרחיים, הממשלתיים והפרטיים. ההתקפה נכשלה בצורה עלובה. אך לפני שזה התבהר, השווה אותה אביגדור ליברמן לשואה הנאצית.

מה קורה כאן? פרנויה? מניפולציה? גימיק פוליטי? כל אלה ועוד?

תוך תשעה ימים חווה הציבור הישראלי שלושה אירועים לאומיים – כל אחד עם צופרים מייללים, טקסים רשמיים, נאומים אין-סופיים. כל ערוצי הטלוויזיה, רשתות הרדיו והעיתונים המודפסים הוקדשו לחלוטין לנושא האירוע שחל באותו היום.

תחילה היה יום השואה. הארץ כולה פנתה אל הפרק הנורא הזה בהיסטוריה. בשעה עשר צפרו האזעקות והארץ כולה קפאה. ניצולי השואה, רובם מעל לגיל שמונים, סיפרו את סיפוריהם המחרידים. המאזינים בכו. ב"יד ושם" נשא נתניהו את נאומו הסטנדרטי: "לעולם לא עוד… אנחנו לא… הפצצה האיראנית… שואה שנייה…".

בערב יום ראשון יתחיל יום הזיכרון. הארץ תתאבל על האלפים שנפלו במלחמות הרבות שלנו. הורים שכולים יניחו פרחים על קברי יקיריהם. הפוליטיקאים ינאמו על החללים, שמסרו את נפשם כדי למנוע שואה שנייה. למחרת בערב יתחיל יום ששון ושמחה. בלי רווח של זמן יכריזו הצופרים על סוף יום הזיכרון והתחלת יום העצמאות. הנאומים על הקורבנות יתחלפו בנאומים על תפארת המדינה, שקמה מאפר השואה. במרכז החג יעמוד צה"ל, אחד הצבאות הגדולים והחזקים בעולם.

קירבת שלושת התאריכים האלה זה לזה אינה מקרה. זהו מאמץ מודע לשתול בדורות הבאים את ההכרה שישראל נתונה בסכנה מתמדת, כמו שהיו הקהילות היהודיות באירופה במשך מאות שנים, ושצה"ל הוא הערובה היחידה לביטחוננו הלאומי, וגם ביטחוננו האישי.

רבים חושבים שזוהי מניפולציה, וזה נכון. בימי נתניהו היא מגיעה לשיא (או לשפל) חדש. תחושת הקורבנות היהודית מונפת כדגל להצדקת כל מעשינו: הכיבוש, ההתנחלויות, דיכוי הפלסטינים, וגם דחיית השלום המבוסס על פתרון שתי המדינות.

זה גם תכסיס פוליטי. האזהרות החוזרות ונשנות בפני הסכנות המאיימות על קיומנו – מצד איראן, סוריה, מצרים ושאר העולם – צריכות ללכד אותנו מסביב למנהיגינו. במערכת הבחירות האחרונה הציג נתניהו את עצמו כ"מנהיג חזק למדינה חזקה". לא חשוב שהוא למעשה חלשלוש, אדם המתקפל תחת לחצים פנימיים וחיצוניים. הפצת פחדים היא מכשיר לשימור השלטון.

אבל תהייה זאת שגיאה גדולה לתאר את פחדי ישראל כמלאכותיים. הם אמיתיים לגמרי. זרים מופתעים מישראלים המכריזים בעת ובעונה אחת, ממש באותה נשימה, שישראל היא "מעצמה אזורית" וש"לא נלך כצאן לטבח". שני חלקי משפט זה אמיתיים. הם שוכנים, זה לצד זה, בנפשם של רוב הישראלים.

למי ששהה בישראל ביום השואה לא יכול להיות שום ספק לגבי ההשפעה העצומה שיש לשואה גם כיום על נפשנו. לרובנו (וגם לי) היו קרובי משפחה שנספו בשואה. רגש הקורבנות, הפחדים והחששות טבועים בנו עמוק-עמוק. קשה מאוד לשרש אותם. אך לשרש אותם אנחנו צריכים, כיוון שאין להם כל קשר עם מציאות ימינו. פחדים אלה מונעים מאיתנו, הישראלים, להתנהג באופן רציונלי על פי צרכינו ושאיפותינו.

האמת היא שמדינת ישראל היא מדינה חזקה, ותישאר חזקה לאורך זמן. יש לנו צבא חזק ויעיל, הרבה מעבר למה שדרוש כדי להתעמת עם כל איום בעתיד הנראה לעין. האביב הערבי הרחיק מאיתנו כמה וכמה סכנות צבאיות. זה נכון גם לגבי האיום (האמיתי או המדומה) של הגרעין האיראני. שום מנהיג איראני לא יסתכן בהשמדה טוטאלית של ארצו, על אלפי שנות התרבות המפוארת שלה, רק כדי לחסל אותנו.

אך הצבא אינו אלא מרכיב אחד של הביטחון. יש הרבה מרכיבים אחרים. ב-65 שנים בנינו כלכלה מפוארת, גמישה יותר מכלכלות חזקות וגדולות יותר. בתחומים חשובים, כגון היי-טק, מדע, רפואה, חקלאות ואמנות, אנחנו חברים בליגה העולמית העליונה. היחסים האינטימיים של ישראל עם המעצמה מס' 1 בעולם נראים בטוחים לזמן ארוך, ויש בהם יתרונות כבירים בתחומים רבים, גם אם לוקחים בחשבון את השקיעה האיטית וההדרגתית של ההגמוניה האמריקנית. השפה העברית המחודשת שופעת חיים. הדמוקרטיה הישראלית, אף שהיא מאוימת כל העת, עומדת בינתיים בהצלחה בפני ההתקפה. אנחנו יכולים באמת להתגאות בהישגי חברתנו, שנוצרה יש מאין.

הסכנות היחידות המאיימות עלינו באמת באות מבפנים. מדיניות הזויה, הכיבוש המתמשך, ההתנחלויות, מלחמת הנצח, התגברות הפונדמנטליזם הדתי – אלה הן הסיבות האמיתיות לדאגה. אני לא מצביע על כוחנו כדי לעודד רגשי עליונות, אלא להפך.

הימין שלנו משגשג באווירה של פחד. הוא מייצר כל העת איומים חדשים כדי לסכל את השלום ולטפח הרגשה של "העולם כולו נגדנו". הוא מתאר את מדינתנו כעוד גטו נצור העומד בפני סכנה מתמדת של השמדה. מחנה השלום הישראלי חייב להתקומם נגד השקפת עולם זו. מדינת ישראל חזקה, ומפני שהיא חזקה, היא יכולה להסתכן, להעז לעשות שלום עם הפלסטינים ועם העולם הערבי והמוסלמי כולו.

לפני 65 שנים, כאשר היינו ציבור של פחות מ-650 אלף איש, הדור שלי בטח בעצמו. ראשנו לא שח.

את הביטחון העצמי הזה עלינו לגלות מחדש.

 

5 Comments

  1. לאה פינק
    14 באפריל 2013 @ 22:57

    תודה על השיתוף של כתבתו של אורי אבנרי…לפני כשעה חזרתי הבייתה מטקס יום הזיכרון אצלינו ביישוב עם תחושת בילבול…הזדהתי עם כאב השכול, הזדהתי גם עם כאב השואה תוצר של אכזריות בלתי נתפסת לצד רעיון וביצוע השמדה המוני. מדי שנה אני שותפה לטקסי זיכרון אלו. טקסים שאכן משרישים את בנו את תחושת הקורבנות הלאומית…ואני שואלת את עצמי מה קורה ביום שאחרי. מה בעצם עושים מנהיגנו מלבד להפחיד אותנו יום יום מפני אוייבינו שמקיפים אותנו. וכל זאת על מנת להרחיק מאיתנו את המראה האמיתית של פרצוף מדינתינו…והמראה האמיתית צריכה להראות לנו כיצד ממשלות ישראל מפקירים את ניצולי השואה ביום יום. כיצד ממשלות ישראל מפקירים את משפחות חללי מלחמות ישראל ופצועי המלחמות במערכת של ביוקרטיה מתישה…כיצד ממשלות ישראל מפקירה את חיילי צה"ל שיוצאים לחיים האזרחיים ומתקשים לבנות בית בגלל יוקר המחייה, לימודים גבוהים יקרים, מחירי נדל"ן שוחקים… כיצד ממשלות ישראל מנהלות מערכות של בריאות, חינוך ורווחה כושלים. כיצד ממשלות ישראל נותנות לגיטמציה למערכות הדת החשוכות להשתלט על חיינו המודרנים, לגיטימציה להתנחלויות שקוראות תגר על אוייבינו…
    בטוחה אני שדילגתי פה ושם על תחלואים נוספים שקיימים בקירבינו. לסיום רק אומר שהיום רגע לפני שמדינתינו חוגגת 65 שנה. אני שואלת את עצמי עד כמה אני גאה בה…? מודה שעם השנים הגאווה מתכהה…הבוהק שליווה אותי באהבה ובגאווה תמימה נמוג לו לאט, לאט. והלב כואב ומסרב להשלים…עדיין נותרה בי התקווה לימים טובים יותר…תקווה למדינה נאורה עם מנהיגות חדשה.

  2. sofar
    13 באפריל 2013 @ 19:18

    אורי אבנרי צודק ברוב הדברים.
    ההסתייגויות שיש לי: "יש לנו צבא חזק ויעיל, הרבה מעבר למה שדרוש כדי להתעמת עם כל איום בעתיד הנראה לעין. "

    צבא אף פעם לא יותר חזק ויעיל מעבר לדרוש.הסכנות באזורנו משנות צורה ועוצמות כהרף עין. מי שלא מוכן לזה – יעמוד בפני שוקת שבורה בעתיד, כמו שהיה לפני מלחמת יום כיפור ב 1973.

    לערבים הפלשתינאים בפרט ולעולם הערבי בכלל יש חלק נכבד באשמה, מדוע ישראל מתכוננת לאיומי השמדה, ואל לנו(או ליתר דיוק לאורי אבנרי) להתעלם מכך.
    אילו הטיפו הערבים לשלום – היה המצב אחר. אם ניקח לדוגמא את מעברי הגבול עם עזה – הרי הם עצמם גרמו לכך שהמעברים נסגרו וישראל הטילה מצור – למנוע זליגת נשק ותחמושת מאירן. אז זו לא פרנויה – זו המציאות, תודה בכך או לא. ביחסים עם שכנינו, ישראל מגיבה לסיטואציות ולא יוזמת אותן.
    אל לו לאורי אבנרי להתעלם מנקודה זו!

  3. Omessi
    13 באפריל 2013 @ 11:37

    צריך להגיב לגופם של דברים, ולנסות (כמה שזה קשה) להתעלם מגופו של הכותב.

    רק תארו לכם שמישהו לא מוכר, או מישהו מה-"מיין סטרים", היה כותב את מה שאורי אבנרי כתב כאן.
    לדעתי, הדברים נשמעים כמעט כמו דברי ביבי, או לכל הפחות בני בגין, או (חלילה) מרידור.

    כה לחי, אורי.

  4. שרה
    13 באפריל 2013 @ 0:00

    אתה צודק: הסכנות המאיימות עלינו באות מבפנים. אתה טועה: מי שמסכן אותנו הוא כל אחד שמטיף נגד ומכפיש קבוצה בעמ שאינה הולכת בדרך בה הוא מאמין. חוסר סובלנות, שנאה עצמית, הסתה, הפצת שקרים כל אלה בעוכרינו, מכל צד של המפה הפוליטית. לא למדנו לקח מההיסטוריה שלנו כעם וריבון בארץ הזו לפני אלפיים שנה? קרא את מאמריה של עמירה הס או גדעון לוי המחרה מחזיק אחריה ותבין על מה אני מדברת.

    • עמית מנדלזון
      13 באפריל 2013 @ 0:38

      שרה אני מתקשה להבין איפה השנאה העצמית ? אם אני לא מסכים עם מדיניות הממתלה ועם פעולות הצבא אז אני שונא את עצמי ? מצטער היישות שלי היא אינדיבידואליסטית ואיננה קשורה לארגון ממשלה או עם ואני ממש לא שונא את עצמי וכך גם גדעון לוי ואמירה הס אולי הם לא תמיד צודקים אבל זו נקודת מבטם והיא איננה באה ממקום של שנאה עצמית, לא קיים דבר כזה שנאה עצמית

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן