טרנד ההתרסה נגד ימי הזיכרון מעורר מיאוס לא בשל היותו נון-קונפורמיסטי, אלא בשל גסות הרוח הצרופה שלו. כל כך קשה להיות ליום וחצי ישראלי?
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
טרנד חדש נולד, טרנד ה"בואו נעשה משהו אחר ביום הזיכרון לחללי צה"ל, בפרינציפ", של מי שמתריס נגד משהו, לא ברור מה. העיקר לא להיות חלק מהעדר שנגרר להרכין ראש בזמן שהסירנה נשמעת ברמה, ובשביל זה כבר לא צריך להיות חרדי נרדף יותר. הקיטורים נמרחים מעיתונות הרשת החברתית ועד לשיירי העיתונות הממסדית שעוד נותרה.
כל מי שנחשב בעיני עצמו לנון-קונפורמיסט או נון-ציוני אמיץ כבר לא רוצה להיות חלק מהקולקטיב שזוכר פעם בשנה בצורה הכי קיבוצית שיש את המתים, ואת הקרבנות של כל יוזמות ומחדלי הממשלה במלחמות ישראל וביניהן. הם מתנגדים ל"תכתיבים". יש בהם כאלה שמסרבים לעמוד בזמן הצפירה כשהם לבד בבית, או ברחוב, יש כאלה שמסרבים להניף דגלים או "להתאבל" או "לשמוח" בפקודה, וכולם כאחד לא מבינים שזה לא העניין כלל וכלל.
אמנם, שנים של תכתיבים לאומיים שעיצבו את המדינה החדשה והצעירה הזאת המאיסו על הכלל את הטקסים המעיקים, לפעמים בצדק. אבל מה שאנשים אינם רואים הוא שזה מכבר לא מדובר עוד בציווי מגבוה לזכור, ולהנציח, ולכאוב, להלל, לשבח ולקלס את מדינת ישראל יום וחצי בשנה. היום מדובר כמעט תמיד באות ההוקרה היחיד כמעט שחברה מפוררת וערסית כמו שלנו יכולה להעניק למי שאיבדו את היקר מכל: האנשים השכולים שמביטים סביבם ולא מבינים למה אי אפשר ולו ליום אחד לחבק גם אותם בכאבם.
בחברה תרבותית, ביקום מקביל כמובן, חלילה לא כאן, קוראים לזה נימוס בסיסי, סולידריות עם אנשים שהשכול שלהם שלוב בלאום הישראלי. הרי לא תעמדו ותשאלו שדרנים בריטים למה הם עונדים על דש בגדם פרג אדום לזכר חללי הממלכה המאוחדת, ולמה הם משדרים את הטקסים שלהם בהדרת כבוד. זהו חלק מגינוני החברה שאמורה להיקרא תרבותית, ואניח כעת לשאלה הקנטרנית איך מתקשרות מלחמות לתרבות. זה כבר סיפור למאמר אחר שישאל גם למה אנשים ממירים בשמחה את האינדיבידואליות שלהם בגסות רוח לשמה.
רק כאן, כתוצאה ממגמת פירוק והרכבה מחדש של כל המבנים הקבוצתיים – אם לאומיים, אם כלכליים ואם תרבותיים – נהיה דחוף לאנשים לבעוט ברהיטות ובקולי קולות ולטעון שכל מה שהיה עד כה "לאומי" נראה כעת פרימיטיבי, כפייתי וכוחני בעליל. רק כאן דחוף לאנשים להפגין עצמאות רק אם היא מתהפכת כלהט החרב נגד אלה שחושבים שזהו פשוט עניין של נימוס והוקרה בסיסית לעמוד לרגע דום בצפירה, ולכבד בצורה הכי מיושנת מתים שמעולם לא הכיר.
זה ממש לא חשוב אם אתה מאמין שהם הצילו את המדינה או להפך – מסמלים את אובדנה. הרי אף אחד לא מחייב אף ישראלי לצמצם את זכרונו ואת מועקתו ליום אחד בשנה. אף אחד לא טען שסליחה ומחילה מבקש אדם מחברו רק ביום הכיפורים. את משא הכאב נושאים בכל ימות השנה, איש איש ומטענו. אבל ליום אחד בשנה, רק ליום וחצי למען הדיוק, אתם מתבקשים לעצור לרגע מגידופים ומקיטורים, ולחבק אנשים כואבים אחרים. זה לא קשור ללאומנות ולא קשור לימין או שמאל, אלא למרקם האנושי, הישראלי, שגם אתם חלק ממנו, לטוב ולרע.
תעמדו רגע בצפירה, גם כשאתם לבד בבית. מה יש? מה כבר קרה? זה לא שהקזתם דם כדי לעשות זאת, רק התבקשתם בנימוס לעמוד דום ולא לרגון ולהתלהם על כך שאנחנו ישראלים. אחר כך תמשיכו בדרככם ותדמיינו שאתם אנשי העולם הגדול השמחים להתנער מכל סממן ישראלי. לא שיאמינו לכם, כמובן, כי הרי שם לא מעריכים זלזול כל כך מופגן בחברה שאליה אתם משתייכים. אבל ניחא, נקרא את הקיטורים שלכם ונחשוב שאתם אנשים מאוד מקוריים ונועזים כשאתם מעמידים פנים שאתם כל כך אחרים. אף אחד לא יזקוף זאת נגדכם שעברית היא השפה היחידה שבה אתם יכולים לכתוב כך שיבינו נגד מה ניסיתם למחות מלכתחילה.
שי
20 באפריל 2013 @ 1:02
"התבקשתם בנימוס לעמוד דום": לא נכון. מה שהתבקשנו, כשהגדירו את עניין הצפירה והדומיה זה, כהגדרת חוק יום הזכרון (גם של יום הזכרון לשואה ולגבורה וגם יום הזכרון לחללי מערכות ישראל) זה "דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים" (http://www.knesset.gov.il/laws/special/heb/chok_yom_hazikaron.htm#2).
מה אני מבין מזה? שאפילו עמידת דום לא נדרשת, בטח ובטח לא לבד בבית, אלא פשוט הפסקת כל פעילות במרחב הציבורי.
לכן, מי שאינו עומד בצפירה כשהוא לבד בבית, אי אפשר לומר שהוא "מסרב לעמוד דום", כי הוא פשוט לא נדרש לזה.
זה לא נון-קונפורמיזם, אלא פשוט שמירה על המרחב הפרטי מחוץ לדיון. גם הבריטים שהובאו כדוגמה – הפרח בד"ש הקריינים – זוהי פעולה ואמירה במרחב הציבורי. אין לי שום מושג אם לבד בבית הם שמים את הפרח או לא, זה פשוט לא עניינו של אף אחד. מה שאנחנו עושים לבד בבית זה לא "גינונים של החברה", אלא ענייננו הפרטי והחברה לא צריכה להתערב בזה, בדיוק כמו שזה אינו עניינה של החברה אם אני מעדיף גברים או נשים, או אם אני מעדיף לישון על צד ימין או צד שמאל.
אין ספק שאי עמידה במרחב הציבורי, במקום עבודה, ברחוב, היא התרסה לשמה ובאמת גסות-רוח שראויה לגינוי ולסנקציות חברתיות. מנגד, ההתערבות של החברה והפעלת לחץ חברתי ופסיכולוגי בעניין דברים שאדם עושה בדל"ת אמותיו, גם היא ראויה לגינוי. הדרך בה אתה מתנהג בבית, כל זמן שאתה לא מנפנף ומתהדר בה, אינה התרסה.
אם בגילוי נאות עסקינן, אז לא – לא אומר אם אני עומד בצפירה לבד בבית או לא, כי זה לא עניינו של אף אחד חוץ מהנפשות האחרות שגרות אתי בבית. כן אומר שאני אוחז בדעות לא מקובלות אחרות (בגדול נוטות לשמאל, ניחשתם נכון…), כן אומר שאני גאה במדינה שאני גר בה על דברים מסוימים ומבקר חריף שלה בנושאים אחרים. אני לא רואה את עצמי מסוגל לחיות זמן רב במקום אחר (וניסיתי…), כי אני חי ונושם עברית, כי אני אוהב חומוס, כי התרבות שלי היא ישראלית, ואני לא רואה את זה כדבר רע. אני חושב שהמדינה היא לא יותר טובה או יותר רעה מרוב המדינות המערביות. ולכן, אני אומר בפה מלא שאיני מקטר. אני כן מצפה מהמדינה ומהחברה שיהיו דמוקרטיות, ולטעמי הן עומדות בציפיות שלי לא רע, אבל לא מאה אחוז. אבל להיות דמוקרטיות זה כולל, בין השאר, לאפשר לי את החופש לנהל את חיי הפרטיים בלי לייחס לכל פרט בהם משמעויות לאומיות.
אני עוד אומר שאני חילוני, איני צם ביום כיפור, ואני חושב שללכת עם סנדויץ' ברחוב ביום כיפור זו גסות רוח לשמה. אפילו לשרוף חצילים בבית ביום כיפור זו גסות רוח. ברגע שהתנהגות פרטית שלי, שאינה מחויבת המציאות, פוגעת באחרים, זו גסות רוח. ועדיין יש לי זכות מוסרית מלאה (לא רק חוקית או משפטית) לאכול בבית כשאף אחד לא יודע, בדיוק כמו שיש לי זכות (מוסרית, יהודית וישראלית) לא לעמוד בצפירה לבד בבית. זה לא גורע כהוא זה מהישראליות, הציוניות או היהודיות שלי.
אנטון
16 באפריל 2013 @ 18:36
אין אף מדינה בה מחייבים אזרחים לעמוד דום בצפירה. בעיני יש לבטל את הצפירה ביום הזיכרון. כל אחד כטוב בעיניו יעשה. יירצה, יבוא לאחד הטקסים ויעמוד דקת דומיה, לא יירצה – לא יעמוד. בבריטניה אומנם יש יום זכרון ב-10 בנובמבר, אבל אין צפירה ואף אחד לא מחייב אף אחד לעמוד.
גילוי נאות, אני לא עומד בצפירה מאז סוף שנות התשעים. גם אם אני במקום פומבי אני הולך לשירותים. כי התכתיב הזה צבוע בעיני.
אתם מוזמנים לרגום אותי באבנים, מקווה שתהנו מזה.
עמית מנדלזון
16 באפריל 2013 @ 19:14
גם בישראל אין חוק שמחייב איש לעמוד זה עניין של כבוד, לא רוצה לעמוד אל תעמוד.
אילת מריה מיטש
16 באפריל 2013 @ 19:26
אנטון,
מכיוון שברור לי שמעשיך נועדו כנראה כדי למשוך את האבנים ולכתוב או להתבכיין בפומבי אחר כך,
תרשה לי לוותר על שיתוף הפעולה עם סצנה ילדותית שמתאימה לילד בן 14, לא לגבר בוגר.
בכל מקרה, אף אחד לא מחייב אותך לעמוד בצפירה.
זכותך לטעון שיש לך עקרונות, למרות שמכאן זה נראה כמו פרובוקציה להכעיס ותו לא.
חג עצמאות שמח לך 🙂
שרה
15 באפריל 2013 @ 15:54
יפה כתבת איילת. הדבר נכון לגבי הרבה סמלים ומנהגים שמיחדים אותנו, היהודים הישראלים. אם נכבד את עצמנו, את ארצנו, אדמתנו, מסורותינו – יכבדו אותנו.
משה פריאל
15 באפריל 2013 @ 10:41
אילת הקדמת אותי במאמר .כל משפט שלך לטעמי נכון..
אילת מריה מיטש
16 באפריל 2013 @ 9:59
תודה 🙂
יאיר לוינסון
14 באפריל 2013 @ 16:40
סליחה,אבל יש כמה בעיות עם מנהגי האבלות הרשמיים הנ"ל:קודם כל אין בעיה לעמוד בצפירה ושניה אחרי זה לשכוח את משפחות החללים,או את קרבנות וניצולי השואה.זה בדיוק מה שקורה פה בארץ. משקיעים פה בקיום טקסים ריקים מכל תוכן ומנופחים ומצד שני מפקירים את משפחות החללים וניצולי השואה לגורלם.עמידה בצפירה וקיום טקסים הוא בבחינת יציאה ידי חובה של החברה ומכבסת מצפון.
אילת מריה מיטש
14 באפריל 2013 @ 19:21
הדאגה המוסדית למשפחות השכולות היא תפקיד המדינה, ואני מקווה שהמדינה דואגת לכך. עם זאת, ומבלי להמעיט בחשיבות העניין, אין קשר. אדרבה, לפחות ביום הזה לזכור מה שאנחנו מתקשים לשאת בשאר ימות השנה ונשאר שלהם לבדו.
חגי קמרט
14 באפריל 2013 @ 16:10
יפה כתבת, אך הייתי אומר כך:
עמידת הדום בצפירה היא לענ"ד בראש ובראשונה הזדהות עצמית והכרת תודה מוסרית לאלו שנפלו ובזכותם אתה יכול לעמוד עכשיו דקה על שתי רגליך ולשמוע את קול הצפירה. מעבר לכך שאם לא היתה התאחדות קולקטיבית שנקראת בשם מדינה להגנת אנשיה יכול להיות שאתה היית לא קיים עכשיו כלל וכלל
לכן משני טעמים גם מהטעם החברי מוסרי וגם מהטעם הקיבוצי שאתה שייך אליו אתה חייב להרגיש בצורך ההזדהות בת הדקה או שתי דקות שהמדינה שאתה שותף לה החליטה עליה.
מי שלא חש את הזכות הזאת ( יותר מחובה) לעמוד דום בצפירה , הוא תלוש מעצמו, מערכי המוסר ומכוחה של מדינה.