רינו צרור, עיתונאי חברתי, לוחם ומוערך, נבחר על ידי ועדה של 9 אנשים מטעם משרד ההסברה, להדליק את אחת מ-12 המשואות בערב יום העצמאות. המחשבה הראשונה שעברה במוחי היתה – יופי, סופסוף גם עיתונאי בכיר נבחר להימנות עם הנבחרת המכובדת של מדליקי המשואות. כבוד. במחשבה שניה הרהרתי לעצמי: איך נפלו גיבורים.

אני יודע שאני עולה על מוקש עם הדברים שאכתוב כאן וכבר דאגתי למצוא מחסה ולהגן על עצמי מפני ריקושטים שיעופו לעברי. ובכל זאת אסתכן ואולי גם אאתגר את הקוראים: עיתונאים כצרור, מעצם טבעם, הם אנשים ציניים, ביקורתיים, אנטי מימסדיים במוצהר. זה בדי-אן-איי שלהם – וטוב שכך. לכן הם אמורים לסרב לקבל פרס מהממסד הפוליטי, שהם נוהגים לצאת נגדו ולתקוף אותו, ובצדק, על מחדליו החברתיים והפוליטיים.

יותר מזה: צרור נבחר להדליק משואה מטעם משרד ההסברה הכושל, שעד לאחרונה עמד בראשו יולי אדלשטיין, היום יו"ר הכנסת מטעם הליכוד (יש הסכמה, כולל של שגרירים ונציגים של משרד החוץ בחו"ל, שההסברה הישראלית נכשלה, בין היתר בגלל מדיניות לא נכונה וחסרת מעוף).

צרור, היום, בראיון בגל"צ, אכן הודה שכאשר קיבל את הבשורה ממנכ"ל משרד ההסברה, לא קלט שזה אמיתי. מה פתאום, כל העסק הזה הרי לא בשבילו. אבל עד מהרה נענה לחיבוק הדוב של המימסד ומאז הוא מתמסר בדבקות למשימה. בראיון הוא נשמע לי כמעט מרחף. צרור נבחר מבין מועמדים רבים וטובים וכדי להסיר ספק (קשרים, פרוטקציות וכד') הוסיף, שהוא מכיר רק את אחד מחברי הוועדה שבחרה בו.

ציפיתי לפחות, שצרור יכתוב בעצמו את כל הטקסט שיקריא מעל הבמה בהר הרצל. בתשובה לשאלת המראיין אפי טריגר, שהקשה עליו בנידון, הודה צרור, שהמסגרת של הטקס קבועה והטקסט שיקריא פחות או יותר מוכתב מראש והוא רק הכניס לתוכו את הניסוחים שלו. פעם ראשונה, אם אינני טועה, צרור, שקנאי מאוד לכל מילה ומשפט שלו, לא יקרא טקסט שהוא כתב בעצמו מההתחלה ועד הסוף, כולל הדגשים שהוא אוהב במיוחד.

אני מכיר כמה עיתונאים ואנשי ציבור, כולל פוליטיקאים לשעבר, שהיו משיבים בשלילה להצעה להדליק משואה בערב יום העצמאות ואפילו מסרבים בנימוס לקבל את פרס ישראל. צריך הרבה כוח ואופי לומר "לא" לשתי הצעות כאלה, שמגיעות פעם בחיים. מעיתונאי כיעקב אחימאיר, שזכה בשנה שעברה בפרס ישראל, אין לי הרבה ציפיות. הוא אף הסמיק מרוב מחמאות שהרעיף עליו ראש הממשלה. אחימאיר הוא עיתונאי הגון, אבל לא זכור לי הישג עיתונאי אחד ופורץ דרך שהוא חתום עליו לאורך עשרות שנות עבודתו. אם כבר, הייתי מעניק לרינו צרור את פרס ישראל ועם אחימאיר הייתי מסתפק בהדלקת משואה.

נחזור לצרור. למרות מה שכתבתי בהתחלה, מה שבסופו של דבר משכנע אותי לפרגן לו הם דבריו היום, שהוא, בעצם, מדליק את המשואה בשם העיתונאים ובשמן של עמותות, שנאבקות למען אזרחים בשולי החברה, שהמדינה שכחה אותם בדרך ואף רמסה אותם. אין מדובר רק בניצולי שואה, ילדים רעבים ואזרחים סוג ד'. אלא בהרבה יותר מזה, כולל כאלה, שהתקשורת לא עוסקת בהם כי הסיפור שלהם לא "סקסי" ולא מביא רייטינג. צרור הוא בין העיתונאים הבודדים, שמשמשים פה לאוכלוסיות חלשות ומקדישים חלק נכבד מהקריירה שלהם לבעיות חברתיות ונדמה לי, שהוא אף שילם מחיר לא פשוט על העיסוק האובססיבי שלו בנושאים אלה.

לכן טוב שצרור נענה בחיוב להצעה המחמיאה להדליק משואה בערב יום העצמאות. מצד שני הוא צריך, כמו כל עיתונאי חוקר טוב, להטיל ספק ולשאול את עצמו מה הוא חושב על הבחירה בו, האם הוא באמת שלם איתה ואם מישהו יזכור בכלל או יפנים את הדברים שהוא יאמר מעל הבמה. או שבסך הכל הוא רק שחקן, שמשתתף בהצגה רבת משתתפים. לא פחות, אבל גם לא יותר.