Skip to content

למות או לחיות בעד ארצנו

סרטו הנוקב של אבי המי, "למות בעד ארצנו" בערוץ 2, מותיר את הצופה עם הרבה שאלות בנוגע לפולחן המוות, טקסי יום הזיכרון והמשמעות של "זיכרון לאומי". הסופר יורם קניוק טוען שאין צורך בימי זיכרון: "כאב ופחד אמיתיים אינם מיועדים להצגה שנתית"
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
עד מתי? התמונות מהסרט באדיבות הרשות השניה. צילום: רונן מאיו

טקסי הזיכרון לחיילי צה"ל שנפלו והמעבר הכמעט חד לחגיגות יום העצמאות, מהווים את מדורת השבט של עם ישראל. אנחנו נצמדים למסכים וחווים את הרגעים האלה, שבין העצב הכבד לשמחה המתגנבת. הרדיו, הטלוויזיה והלב פנימה מנגנים פס קול עצוב, מלנכולי, נוקב, מנסר ומעורר מחשבות.

למה כל כך הרבה, עד מתי והאם באמת "טוב למות בעד ארצנו" כפי שמייחסים את המשפט הזה ליוסף טרומפלדור? (זה לא מה שהוא אמר, אלא ביקש, בהיותו פצוע, שיפנו אותו במהרה לטיפול בכפר גלעדי). ואולי זאת הברירה של חוסר הברירה? האם כך נגזר גורלנו או שמא יש דרך אחרת? אולי לחיות בעד ארצנו?

אבי המי, במאי הסרט "למות בעד ארצנו", ששודר במוצ"ש בערוץ 2, מתעד אנשים למודי שכול. סרטו מתנהל לאורך 36 שעות, מבוקרו של ערב יום הזיכרון ועד לזיקוקי הדינור הפותחים את חגיגות יום העצמאות.

הסרט מעורר שאלות רבות. תשובות – איין. בודאי לא תשובות חד משמעיות. גם המשפחות השכולות וגם הלוחמים הוותיקים אינם יכולים לתת תשובה הומוגנית. בין המרואיינים, בעזרתם מנסה הבמאי לברר את התוחלת בסמלים החיצוניים, בטקסים ובמצבות האחידות, יש דעות שונות, קיצוניות יותר או פחות.

אני מאשים. יעקב גוטרמן נגד בגין, רפול ושרון. צילום: רונן מאיו

בכפר ורבורג מתראיינים שלושה לוחמים ותיקים – עמוס לוברידר, יעקב נבות ומנחם רגב, אשר מסבירים למצלמה ש"ככה זה. יש קורבנות כשמקימים מדינה. חברים שלנו נופלים וזאת שגרת חיים". במבט נחוש גם אם עצוב הם מוסיפים: "קיבלנו את החינוך הזה בבית. המדינה היא מעל הכול. למדנו לחיות עם זה".

לדעתו של הסופר יורם קניוק, לא צריך ימי זיכרון. כל משפחה צריכה להתאבל עם עצמה. "כאב ופחד אמיתיים אינם מיועדים להצגה שנתית."

עלי אלון מקיבוץ עין שמר, שכתב ספר שירים בנושא השכול, מדמה את החיילים כברושים גזומים. נוגע ללב כשהוא מספר על אביו, שהורה לו לחזור לקרב בשתי מילים – "אתה מוכרח", למרות פציעתו במלחמה. אלון שואל מדוע צריך לחזור אצלנו סיפור העקדה המתחבר אצל חלק מהעם לאמונה עיוורת בכוח עליון. "אין מנוחות בהר המנוחות", הוא אומר, "המתים הם הפועלים שמזינים ומניעים את המדינה שלנו".

יעקב גוטרמן, ששכל את בנו רז בקרב על הבופור, פנה במכתב נוקב ומאשים אל המנהיגים של אז – בגין, רפול ושרון. גוטרמן האשים את הפוליטיקאים ברצח בנו ובמותם המיותר של החיילים האחרים. יש לו גם ביקורת לצופים בטקסי הזיכרון: "הכול מאוד מכובד, האומה מזילה דמעה. יש שידורים מיוחדים. זה לא אמיתי".

"חברים שלנו נופלים וזאת שגרת חיים. למדנו לחיות עם זה". צילום: רונן מאיו

העיתונאי רוביק רוזנטל שכל את אחיו גידי במלחמת יום הכיפורים, והוא אינו מסוגל לשאת את רעיון "הזיכרון הלאומי". רוזנטל אומר בסרט: "המעט שזוכרים כבר נגמר, לפני 30 או 40 שנה. נכון, החיילים צריכים להגן על המולדת, אך הזיכרון צריך להישאר ברשות הפרט. הטקס היחיד שהסכמתי להשתתף בו היה איום ונורא. נטול אינטימיות, צפוף וריקני, חילול קודש". אין מקום לדבריו, לחיבוק לא אמיתי של המנהיגים.

משפחת ויכסלבאום שכלה את בנם ערן. ברור להם שההתגייסות והלחימה הם הכרח. החינוך שנתנו לילדיהם הוא לצאת לתרום, ולהילחם כי "אי אפשר אחרת". וזה לא מעמעם את העצב ואת הכאב. הצער גבר כשהגיעו לכיתוב על המצבה: "זה הילד שלי. באיזו זכות לוקחים לנו את החירות ומסרבים לציין את שמות האחים שלו על המצבה?"

הסרט נוקב ולא עושה הנחות לצופה, וגם מעורר את השאלה הנצחית בדבר הפרדת יום הזיכרון מיום העצמאות. ובעיקר הסרט מותיר את הצופים עם השאלה, שגם אם משפחות השכול, בחלקן לפחות, היו רוצות לוותר על טקסי יום הזיכרון ועל הנאומים החוזרים על עצמם של הפוליטיקאים, אולי כבר לא ניתן לעשות זאת כי השכול יצא מזמן מגבול הפרטיות והוא נחלת כל עם ישראל. משפחת השכול אולי לא זקוקה לטקסים הלאומיים, אבל עם ישראל כנראה זקוק לכך למען יזכור ולא ישכח. כפי שהעם זקוק ליום העצמאות למען התקווה.

2 Comments

  1. ענת מנדל
    15 באפריל 2013 @ 18:50

    פולה, תודה רבה,
    גם לי שני ילדים בוגרי צבא הגנה לישראל, וכמוך אני מאמינה בתרומה למדינה ובתקווה לבריאות ושלום צודק.

  2. פולה
    15 באפריל 2013 @ 18:21

    כתבה מצויינת-לסופרים ועיתונאים שידעים לכתוב לאמנים שיוצרים יש דרך ביטוי. אני שעברתי מלחמות משפחה ענפה-הרבה חיילים שירתו וחזרו הביתה יודעת שכול מאחרים-יודעת שחינכתי את בני לשרת את המדינה ומתפללת בליבי שיחייו שנים רבות לראות את ילדיהם משרתים ותורמים למדינה בלי לדעת שכול. מביטה בבניי הצעירים שמדברים על השירות והתרומה ועל קרבי ורעדת מנסה לעקל שגם הם יגיעו לצבא ושהם יבינו את הנתינה ושלא יקרה להם שום דבר. החוסר איזון הנפשי בין החינוך לנתינה לבין התפילה בלב שהשירות לא יביא את כולנו לאסון אישי זה התמודדות לא שפווה-כל השאלה של לחיות ולהילחם למען הקיום מעייפת בגלל זה אנחנו רוצים שלום. שלווה. שלא ייצטרכו נכדיי להתמודד עם שאלת הקיום

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן