Skip to content

הגיבורים רוצים לחזור הביתה בשלום

הסרט "שבעה ימים בעלטה" (ערוץ 10) מכיל את כל החומרים לסרט הוליוודי מהסוג שאומרים עליו - אין באמת דברים כאלה, זה לא אמיתי. ארבעת ניצולי מוצב החרמון במלחמת יום כיפור מייצגים כיום את שבר המיתוס של הצבר החזק והגיבור. הבמאי חן לנדאו מצליח להעביר היטב את המסר
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

משהו השתנה בימי הזיכרון שלנו. יש בהם פחות גרנדיוזיות, פחות הרואיות, יותר אישי ואנושי. מותר לפחד, מותר להיות אינדיווידואליסטים, מותר לחלום חלומות פרטיים. מותר להודות שהיו התלבטויות ולא תמיד חשבנו שטוב למות בעד ארצנו. כי כבר מותר לא לקבל את זה כאמת שאין בלתה.

"שבעה ימים בעלטה" (יום ראשון, ערב יום הזיכרון, ערוץ 10) יכול היה להיות סרט הוליוודי, מאותם שאנחנו אומרים באמצע, טוב, זה לא קורה במציאות. אין דברים כאלה. אבל זה לא סרט הוליוודי, זו דוקו-דרמה, שהביאה לנו מציאות של לפני ארבעים שנה, כפי שארבעה לוחמים שהיו שם זוכרים כיום. והם זוכרים טוב למדי. הם משלימים זה את משפטי רעהו. הם חיים את שבעת הימים הללו שלאחר יום כיפור, במשך כל השנים מאז.

הישרדות זה לא משחק טלוויזיה. גיבורי "שבעה ימים בעלטה". התמונה באדיבות ערוץ 10

אותה מלחמת מחדל, שידועה בשם מלחמת יום כיפור, אותה מלחמה שתפסה אותנו עם המכנסיים למטה, יצרה חומרים להרבה סרטים הוליוודיים, כאלה שהוסרטו והוקרנו וכאלה שלא. גיבורי הדרמה שלנו, ארבעת הניצולים, שוטטו שבעה ימים מלאים בתוך מוצב מלא בסורים שחיפשו ללא הפסקה חיילים ישראלים, שרדו רימון שהושלך לעברם והתפוצץ, הצליחו לתמרן בתוך סיטואציות שאכן רואים רק בסרטים, קמו על רגליהם והמשיכו לתפקד, בלי אוכל ובלי מים.

יוסי תור, מוסא מנחם ודוד ועקנין מצד אחד, וסורין קובליו מצד שני, נעים יחד ומתלבטים יחד. קובליו נותר לבדו עם חבר שגסס עד שמת. הם מספרים סיפור שרק ממחיש את המחדל, ששבר את מיתוס הגיבור ואת מיתוס מלחמות הבזק שאנחנו מנצחים בהן בגאון, כפי שסיפרנו לעצמנו אחרי מלחמת ששת הימים.

זאת היתה מלחמה שלא רק שברה מיתוסים, זו היתה מלחמה שבה קרסה "הקונספציה", שבה איבדנו שליטה – וארבעת גיבורי הסרט הזה ממחישים את האובדן הזה, את התחושה שאין על מי לסמוך, שהדרך היחידה היא למסור את עצמם בידי הסורים או לתקוע לעצמם כדור בראש. בסופו של דבר בחרו באופציה הראשונה.

בסרט ניכרת עבודת תחקיר מדוייקת ורגישה של סיגל קפלן, ובימוי של חן לנדאו, שמצליח להחזיר את גיבורי הדרמה למקום הפסטורלי הזה, כלשונם, ולהמחיש את הזוועות שחוו שם, את הפחד המשתק, את ההחלטות שקיבלו בדרך, ואת האמונות שהובילו אותם. אמונתו של יוסי תור, שהוריו האודים המוצלים מאש שרדו את השואה, לכן הם התוו לו את הדרך להישרדות, והוא ישרוד ויהי מה. כך גם אמונותיו והחלטותיו של סורין קובליו, שהוא חייב לחזור הביתה בריא ושלם בשביל הוריו.

הם עברו את כל זה, הסגירו את עצמם, אבל חזרו הביתה כעבור תשעה חודשים קשים בשבי הסורי. שלא כמו רבים אחרים שהיו במוצב הפסטורלי ההוא, הם שרדו. ועכשיו נשאלת השאלה, מתי יעשו סרט מתח "הוליוודי" לפי כל החומרים הללו. זה הרי מתבקש.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן