Skip to content

אישה לא מחכה לבשורה

ואז היא הרגישה בתנועה מוזרה מעבר לחלון ובהתה בתמונה שהתגלתה בפניה. כל החלק המזרחי של הבית, שפנה לרחוב, היה פעור בחלונות זכוכית גדולים, כך שהיה לה שדה ראייה מצוין. שם, בצד של השדות, בין המתבן לרפת, נעמד ג'יפ צבאי גדול ואנשים במדים ירדו ממנו. אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד...
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

יש שריפות שבאות מידי שמים ויש שריפות שבאות מידי אדם. ותמיד יש מישהו שדופק על הדלת. זה שבא להודיע או זה שבא להסביר, להתריע מפני הבאות. עמליה חשבה שהשריפות שבאות מלמעלה, קל יותר להתמודד אתן.

ואז נזכרה בדפיקה ההיא. למעשה, בכלל לא הייתה דפיקה.

זה היה בוקר לגמרי רגיל, יולי 2006. החופש הגדול. היא נסעה להביא את העוזרת שלה, מרינה, מהיישוב הסמוך ובנסיעה חזרה הרגישה רע, כמו אוושה ראשונה של התקף לב, חנק, סחרחורת. במכונית ישבה מרינה ובנה הקטן. אסור לך עכשיו, חשבה לעצמה, תמותי אחר כך. השעה הייתה תשע בבוקר.

היא שבה הביתה והתחושה הרעה חלפה. הילדה בקייטנה, את הבן הסיעה לבית הספר התיכון לבחינת הבגרות במתמטיקה. בדרך שמעה שהחיזבאללה חטפו שני חיילים ליד הגדר הצפונית.

היא ידעה שבנו של רם בעלה צריך לחזור בבוקר הזה מהמילואים הראשונים שלו בצפון. היא ידעה שלא רצה ללכת, הוא היה לפני נסיעה מתוכננת לסין עם החברה. אחר כך התכוונו לעבור לירושלים. גיא עמד ללמוד באוניברסיטה העברית. היא הרגישה שמשהו קרה, אבל ניסתה להסיט את המחשבה הצידה. הבן שלה ישב במכונית בדרך למבחן.

שוב ושוב היא הדפה את המחשבה מלבה.

הבן שאל, מה עם גיא.

הוא סיים מילואים וצריך כבר להיות בדרך הביתה, ענתה.

השעה הייתה תשע וחצי בבוקר.

כשחזרה הביתה, מרינה כבר העמיסה כסאות על שולחנות ובנה הקטן ישב בחדר האורחים וצפה בטלוויזיה. עמליה ישבה לעבוד מול המחשב ואז צלצל הטלפון. אלה, אמו של גיא, שאלה אם היא שמעה משהו מהילד וסיפרה שניסתה לתפוס אותו בסלולארי, אבל הוא לא עונה. עמליה הרגיעה, מלמלה משהו על בעיה בקווים ואמרה שתנסה גם. הן שתקו. אחר כך עמליה אמרה, שאם היה משהו כבר היינו שומעים ובינתיים כל המידע בא מהחיזבאללה. נדבר אחר כך, אמרה אלה וסגרה.

צריך לדבר עם רם, צריך להכין אותו, צריך, צריך…

אחר כך ניסתה להשיג אותו במשרד בבאר שבע, אבל המזכירה הסבירה שהוא בפגישה אצל לקוח באשדוד. ביקשה שיאמרו לו להתקשר אליה בדחיפות והוא חזר אליה אחרי מספר דקות, קצת מופתע. עמליה לא השאירה אף פעם הודעות כאלה ונמנעה מלהתקשר אליו לעבודה. רם לא אהב לערבב בית עם עבודה והיא צייתה. כמה שנים אחר כך הצטערה שלא הייתה מעורבת יותר, שקיבלה את הדין.

– מה קרה, שאל.

– נחטפו שני חיילים בצפון לפי הודעה של חיזבאללה ועכשיו אני כבר שומעת שמדווחים על קטיושות בצפון. אלה צלצלה והיא לא תופסת את גיא, תנסה גם אתה.

– אבל הוא כבר בטח בדרך הביתה, אולי הטלפון מנותק, אני אנסה, אמר רם בקול מרגיע וניתק.

היא נשמה לאט. זה כמו סרט רע, חשבה. העלילה מתפתחת לא טוב, ההמשך ידוע מראש. הסוף, גם הוא, ידוע מראש. ידוע? את מטורפת. אם חטפו אותו, אז הוא יחיה. אי אפשר להרוג את גיא. פה בכלל לא מדברים על חטיפה. אולי שוב נדמה להם שחטפו חייל והם ממהרים להתפאר ולהתרברב. סביר שכבר יצר קשר עם רם או אלה והוא בדרך.

הטלפון צלצל שוב. אלה. סיפרה שהתקשרה לקצין העיר ושם אמרו לה שלא יודעים דבר. שיבדקו ויחזרו.

הטלפון צלצל. חברה שחוותה גם היא את מלחמת יום כיפור על בשרה. עמליה סיפרה לה שגיא לא עונה, ביקשה ממנה לטפל במשהו ואמרה שמשהו לא טוב קורה והיא תדבר אתה אחר כך.

ואז היא הרגישה בתנועה מוזרה מעבר לחלון ובהתה בתמונה שהתגלתה בפניה. כל החלק המזרחי של הבית, שפנה לרחוב, היה פעור בחלונות זכוכית גדולים, כך שהיה לה שדה ראייה מצוין. שם, בצד של השדות, בין המתבן לרפת, נעמד ג'יפ צבאי גדול ואנשים במדים ירדו ממנו. אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד…

התמונה קפאה במוחה. היא ראתה אותה פעם אחרי מלחמת יום כיפור כשבאו להודיע על עודד. כשירד האיש הרביעי מהג'יפ היא קפצה מהכסא ורצה לחדר האורחים. היא תפסה את בנה של מרינה ולקחה אותו כמעט בכוח לחדר האמבטיה, לאמו. אל תצאו מפה בבקשה, התחננה וסגרה עליהם את הדלת. שכנה דפקה על הדלת האחורית ונכנסה. לכי מפה, צעקה עליה, לא עכשיו, לכי, לכי. אחר כך רצה לדלת הקדמית ויצאה לקראתם. רק שלא ידפקו על הדלת. כמה מהם שעטו לקראתה והדפו אותה לתוך הבית.

אני לא אמא שלו, זעקה.

גיא נהרג, אמר האיש.

היא מלמלה, לא יכול להיות. הוא נחטף.

הוא מת, נהרג. היה ניסיון חטיפה בצפון. הוא ועוד חיילים נהרגו.

ואז הבינה. הראש והגוף התערפלו לגמרי והם ספק לקחו, ספק גררו אותה לכורסה ליד החלון וסגרו עליה מסביב. מישהו הביא מים. עוד מישהו שפך מים. גם השכנה שגירשה קודם מהבית צצה לה פתאום מול העיניים וגם ראש הוועד של הכפר. ואז חשבה על רם והתחילה לרעוד. היא חשבה, הלכה לי המשפחה. הוא, אין לו את הרגשות האלה שצריך כדי…

היא שמעה אותם, כמו מאחורי חומת מים, שואלים איפה רם. הוא במפעל באשדוד, הסבירה. אל תתנו לו לנהוג. הוא יגיד לכם שהוא יכול לנהוג אבל אל תתנו לו. יש לו מכונית ספורט כזו. כחולה. לא לתת, עוד הספיקה להזהיר, וחלק מהם יצא מהבית.

הטלפון צלצל אבל הם אסרו עליה לענות. צריך להודיע לאלה, מלמלה. מודיעים לה עכשיו בעבודה, אמר האיש במדים ומבט של חמלה קרה בעיניו. עד שלא מודיעים להורים, לא מדברים עם אף אחד.

הילד, חשבה. צריך לקחת אותו מבית הספר. הוא עוד מעט מסיים את הבחינה. ויעל הקטנה בגן, מה עושים עם יעל? ואז המילים החלו להכות בה. גיא נהרג, עודד נהרג, גיא נהרג. היא התכווצה על הכורסה. מה להגיד לרם?

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן