למרות מחאת "יד לבנים": לידר ואשדות הופיעו ב"שירים בכיכר"

האירוע השנתי, שהתקיים בערב יום הזיכרון בכיכר רבין בתל-אביב, עמד השנה בצל המחאה של ארגון "יד לבנים", שדרש מהעירייה למנוע משני הזמרים להופיע. הסיבה: לידר שירת שירות צבאי מקוצר ואשדות פרסם את השיר מעורר המחלוקת "עניין של הרגל"

Print Friendly

ירדנה ארזי נעלה את האירוע עם "דרישת שלום". צילום: יובל אראל

כמידי שנה לפי המסורת הכואבת של שנים רבות, התקיים ביום ראשון, ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, טקס "שירים בכיכר" – בכיכר רבין בתל-אביב.

הטקס השנה עמד בסימן סוג של מחאה ציבורית לאחר שנציגי ארגון "יד לבנים" פנו לעיריית תל אביב בדרישה למנוע מיזהר אשדות ומעברי לידר להשתתף בטקס ובמופע בנימוקים כי עברי לידר שירת שירות צבאי מקוצר ואילו יזהר אשדות פרסם את שיר המחאה "עניין של הרגל" השנוי במחלוקת.

רק שירים עצובים. משה פרץ, "שיר אהובת הספן". צילום: יובל אראל

אולם הטקס התנהל כשורה ובין הנוכחים בקהל הרב שמילא את הכיכר גם שרת המשפטים ציפי לבני, שר הפנים גדעון סער וזוגתו גאולה אבן, ראשת האופוזיציה חברת הכנסת שלי יחימוביץ' וראש עיריית תל-אביב רון חולדאי. יהודה פוליקר פתח את הערב עם שני שירים – "קצר פה כל כך האביב" לפי מילותיו של דוד גרוסמן ו"כשתגדל", שכתבו והלחינו פוליקר ויעקב גלעד. אחריו שרה סיון טלמור את "יש אי שם" של יוני רכטר וענת גוב, עברי לידר שר את "גשם אחרון" של אהוד מנור ויאיר רוזנבלום.

עוד הופיעו: ארז לב ארי בשירם של נתן זך וחנן יובל "כשצלצלת רעד קולך", משה פרץ בשירם של רמי קלינשטיין ויאיר לפיד (שהשנה הוחלף בתפקיד המנחה בידי ליאור אשכנזי) "שיר אהובת הספן", עילי בוטנר בשיר פרי עטו "מכתב לאחי", יגאל בשן בשירם של עמוס קינן, חיים חפר ושמוליק קראוס "בית בערבה", יזהר אשדות בשיר אותו כתב והלחין יחד עם יאיר ניצני בימי "תיסלם" – "חצבים פורחים", זאב נחמה ו"אתניקס" בשיר אותו כתב והלחין יחד עם שותפו תמיר קלינסקי "מחר אני בבית", עידן רייכל בשירו של ראובן פוליטי המנוח "אימא אבא וכל השאר" ואת הטקס חתמה הופעתה של ירדנה ארזי בביצוע לשירם של יאיר קלינגר ורחל שפירא "דרישת שלום.

בין השירים הוקרנו קטעי וידיאו, שבהם סיפרו בני משפחות נופלים על יקיריהם, סיפורים מצמררים, שחיברו את הקהל הרב למשפחה אחת גדולה.

היתה להם, כנראה, סיבה לחייך. גדעון סער וגאולה אבן עם הקהל בכיכר. צילום: יובל אראל

כמה מילים אישיות: מידי שנה חוזרים על עצמם טקסי הזיכרון, בתל אביב ובערים אחרות, כאשר הקו המוביל הוא שירים המנציחים את השכול ואת הכאב, שירים המנסים לאחד את הכלל. כאילו השכול מתנחם בשירים העצובים הללו, שהם חלק מפס הקול הלאומי. וכך, כנראה, זה יימשך בשנים הבאות, אלא אם כן השלום ייראה באופק והרפרטואר יהיה יותר אופטימי.

Print Friendly

על אודות יובל אראל

הייתי שם - כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם - בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון (למעט מקהלת הצבא האדום). כיום אני מתעסק בצילום תמונות סטילס וקטעי ווידיאו בהופעות, מופעים, במיוחד בסצנת האינדי בגוש דן, במועדונים – בארבי, לבונטין 7, סאבליים, תאטרון תמונע, אוזן בר ואחרים. לעתים אני גם כותב, מנסה לתת ביקורת נכונה, תמציתית וראויה למופעים שאני מבקר בהם. כתבות נוספות מתפרסמות בבלוג של יובל אראל - http://yuvalerel.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירוע, ד, מוזיקה, תרבות, תרבות קצר, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.