Skip to content

יונה אליאן, את חכי לי ואחזור

הדרמה "דבר על מקום הימצאם" (מוצאי יום העצמאות ערוץ 1) נוגעת ללב ומצליחה להמחיש את חיי היומיום נטולי השמחה וההרואיות, שליוו את העולים החדשים בתקופת הקמת המדינה. לתשומת ליבם של החלוצים ובן-גוריון
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
"מה יש פה לחגוג?" אליאן-קשת

"דבר על מקום המיצאם" (מאת נאוה סמל, בימוי יהלי ברגמן, ערוץ 1, מוצאי יום העצמאות) ממחישה לנו את חיי היומיום במדינה בימיה הראשונים. ימים נטולי הרואיות, ימים בהם החיים סבבו סביב הישרדות, ומעט מאוד הגשמה עצמית ושמחה. בוני המדינה נטלו משארית הפליטה ומכלל העולים החדשים לארץ את שמם הגלותי, וניסו להכריח אותם להקים כאן מדינה ציונית כחול-לבן עם שמות כחול לבן, כמו של הקיבוצניקים ילידי הארץ, שהסתובבו בגאווה עם שמות כמו יזהר.

גיטה (הילה פלדמן) מביעה את מחאתה נגד דרישה זאת. בעוד שבן גוריון היה מוכן "להקריב" את שמו הגלותי גרין, היא לא מוכנה למסור את שמה, גיטה, עמו באה "משם". ובכלל, החיים סובבים סביב האמירה "פה זה לא שם", על כל המשתמע מכך.

אנוצה, המגולמת נפלא על ידי יונה אליאן-קשת, היא האם-סבתא קשת-היום, שמתמודדת עם החיים על ידי כישורי מסחר לא מבוטלים. היא מוכרת אפילו את החורים שבבגדים לשכנתה שמתקנת אותם, בעוד היא, אנוצה, גובה עמלה. בעזרתם של כישורים אלה היא שורדת, אך בלי דעת, עושה זאת על חשבון כל מה שיקר לאנשים החשובים בחייה. היא מכרה "שם" את החצוצרה של בנה ניסן לגרמנים, תמורת פרוסת לחם ותפוח אדמה, ומאז הוא חסר חצוצרה, אך מנגן בלי הפסקה וחולם בימים ובלילות את דיזי גילספי.  כשהוא חולם להצטרף לתזמורת אומרת לו אנוצה: "מי מקים פה תזמורת? מה יש פה לחגוג?"

ישיבה סביב הרדיו והאזנה למדור לחיפוש קרובים בתקווה למצוא את היקרים שנעלמו

אלה היו ימים בהם הישיבה סביב הרדיו והמדור לחיפוש קרובים היתה מין שיא בחיי היומיום. אנשים שבאו משם וחיפשו את היקרים והקרובים להם, שנעלמו אי שם בתחילת שנות הארבעים. אנשים שחיו עם זכר בני משפחה, שאותם הושיבו בדימיונם מסביב לשולחן האוכל ודימיינו את עצמם ממשיכים את חייהם מאז, החיים שאבדו ללא שוב, החיים שהשתנו כל כך.

לחפש אין פירושו לרצות באמת למצוא. והנה, אנוצה ומשפחתה מתבשרת על ידי שכנתה היווניה בעלת הרדיו, אחרי מריבה קשה ביניהן, שאכן, בעלה שנעלם באמריקה עוד לפני המלחמה, מחפש את משפחתו. תגובת ההלם של אנוצה, שחיה על מזוודות מאז הגיעה לארץ, לא מגלה שמחה. היא מביעה סוג של פחד. החיים שכבר השתנו כל כך, אבל כבר הסתגלו אליהם, עומדים להשתנות שוב. אנוצקה ובנה ניסן  מקבלים את הבעל-אבא חזרה, והחיים ישתנו שוב, ולמודי הניסיון יסתגלו שוב לשינויים, אך משהו מהם יישאר תמיד "שם".

הסרט רגיש ונוגע ללב, אך מיקומו במוצאי יום העצמאות היה קצת יוצא דופן. הוא היה מתאים  יותר, מן הסתם, למוצאי יום השואה.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן