הניסיון של הורינו החלוצים והאבות המייסדים של המדינה לבנות בישראל חברה חדשה, שבמרכזה דמות מודרנית של יהודי חדש, הולך ומתפוגג, ואל הריק הנוצר מחלחלים בעוצמה רבה יסודות גלותיים ומשיחיים. החזון של היותנו עם ככל העמים והחזרת העם היהודי אל ההיסטוריה מצטמצם, ואת מקומו ממלאות תפישות פרימיטיביות של לאומיות ודתיות.

מסורת יהודית היא דבר חשוב, אך חשובה ממנה ההתייחסות ליהדות כתרבות, הלימוד מעושרם של נכסי הרוח של הציביליזציה המפוארת הזאת. ב-1701 התקבל היהודי הראשון ללימודי רפואה באחת האוניברסיטאות בגרמניה, מספר לנו פרופסור שמואל פיינר בפתח שלושת ספריו על הנאורות וההשכלה בקרב קהילות ישראל באירופה במאות ה-18 וה-19. מאז עבר העם היהודי תפנית דרמטית במצבו. הציונות היא תוצר מובהק של תהליכי ההשכלה והנאורות שהתחוללו בקרב היהודים באירופה באותה תקופה. ללא תהליכים אלו לא היתה קמה המדינה, ואורח החיים היהודי התורני היה קורס אל תוך עצמו.

את יום העצמאות מקדים יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ההתמקדות הטוטלית שלנו בגבורת הנופלים באה על חשבון תשומת הלב הנדרשת לנו כדי להסתכל קדימה ולהיערך כראוי לאתגרים שמציבה בפנינו המציאות המשתנה בכל תחומי חיינו, ובכך גם לענות על הצו 'ובמותם ציוו לנו את החיים'. ההתמסרות הפולחנית בזיכרון החשוב הזה והאתוס הגדול של "מלח הארץ ובחורינו הטובים", שנבנה על ידינו סביב הלוחמים והנופלים מקשים עד מאוד לפתח בקרבנו יכולות אחרות ומוקדי הצטיינות ואיכות מחייבים.

אפשר לומר שחולשת המערכת הפוליטית הפוקדת את דורנו וכישלוננו לנהל את חיינו הציבוריים באופן ראוי ואיכותי – מצב המייצר למדינה ולחברה הפסדים עצומים – מצביעים יותר מכל על קריסתו של האתוס הגדול הזה.

מניתוח המציאות עולה, כי במלחמות הבאות שייכפו עלינו מספר האזרחים שייפגעו יהיה גדול ורב יותר מזה של הלוחמים. ההקרבה האישית שאיפיינה את לוחמינו בעבר תהיה חייבת להשתלב בפיתוח מוקדי הצטיינות ואיכות במגוון רחב של יכולות צבאיות ולאומיות, שרחוקות עד מאוד מקרבות הפנים מול פנים שהִכרנו. נדרש אתוס לאומי חדש, שייצג אותנו טוב יותר ויעודד את המגמה הזאת.

המעוז האחרון לישראליות נפלאה

טקס חלוקת פרסי ישראל הוא אולי המעוז האחרון לאותה ישראליות נפלאה ההולכת ומצטמצמת לנגד עינינו. כאן עומדים נציגי המדינה ומרכינים את ראשיהם אל מול נציגיה המצטיינים של הישראליות והחברה האזרחית בתפארתם – באקדמיה ובתרומה מיוחדת למדינה ולחברה. פיסת קרקע זו עדיין לא הושחתה על ידי הפוליטיקה הישראלית ונמיכותם של מנהיגי העם. הם אינם מעזים לפגוע בה. בעניין זה ראוי להקשיב היטב לדברי כלת הפרס, פרופסור חוה טורניאנסקי, בשם חתני הפרס כולם, בסיומו של הטקס המיוחד והיוצא דופן הזה בכלל אירועי חג העצמאות שלנו.

אפשר לומר כי בכל תחום בחיינו שבו ידה הארוכה של המדינה והפוליטיקאים איננה משגת אנחנו עושים חיל, ובמקום שיד זו בוחשת בדברים – אנחנו שוקעים ונסוגים. הדואליות הזאת בחיינו מחייבת אותנו לחשבון נפש נוקב, ואין זמן ראוי מכך מאשר ביום העצמאות.

צפיתי בטלוויזיה בשתי העצרות הגדולות שהתקיימו בערב החג – זו שבכיכר רבין בתל אביב וזו שנערכה בבריכת הסולטן בירושלים. זו של מדינת תל אביב וזו של מדינת ההר והבירה. בעוד העצרת בתל אביב מייצגת עדיין את הישראליות של מייסדי המדינה, זו שהתקיימה בירושלים כבר מדברת בשפת הציונות הדתית. מספר הכיפות והמטפחות לכיסוי ראש הנשים בקרב הקהל היה עצום ורב. והשפה והמוזיקה היו בהתאם: הרבה תפילות וציטוטים מן התנ"ך ומרכיבים נוספים ברוח זו.

[related-posts title="עוד בנושא יום העצמאות"]

_____________________________________________________________________________

נמרוד נוי עוסק בפיתוח עסקי ובייעוץ ארגוני ואסטרטגי, הוא בוגר הטכניון בחיפה בהנדסת תעשייה וניהול ובוגר לימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב. נמרוד עבד בתעשייה המתקדמת בארץ, היה פעיל במועצה הציונית בישראל והשתתף במשך מספר שנים בפורום האסטרטגי שלה בראשותו של פרופסור יחזקאל דרור. הספר שכתב, "לקראת פרדיגמה חדשה" (הקליקו לקריאת הספר בפורמט דיגיטלי), מציג תפישה חדשה לחיים פוליטיים במדינה. הספר הוא ניסיון לפענח את צופן חולשתה של המערכת הפוליטית בישראל, המניח תשתית למחשבה סדורה ומושכלת באשר לחיינו הפוליטיים ומתווה עקרונות, עיקרים וקווים מנחים מעצבי מדיניות לפרדיגמה חדשה של חיים פוליטיים במדינת ישראל.