אחד הנושאים התופסים למרבה הצער מקום מרכזי בכותרות בזמן האחרון הוא הפגיעה בקשישים. אוכלוסיה זו משמשת קרקע פורייה לתקיפה, לאלימות, לעושק, להונאה ולרמאות. באחרונה, בדיון שנערך בפני מליאת שרי הממשלה, דיווח ניצב יואב סגלוביץ' כי מידי שנה נפתחים 900 תיקי תקיפת קשישים. כך, למשל, קראנו באחרונה על שני צעירים מהרצליה שתקפו מבוגר משום שנסע לאט ברכבו, מבוגרת מבאר שבע שנמצאה בביתה ללא רוח חיים ועם סימני אלימות, שתי נשים מחולון הונו קשישים, שודד קשישים מסתובב באשדוד. אלה רק מקצת מהכותרות שליוו אותנו בשבועות החולפים.

נתונים אלו על גל האלימות הפוקד אותנו ועל היחס למבוגר מדאיגים ומחייבים עיון מחודש בשאלת היחס לזקנים בחברה שלנו. בפרשת השבוע, קדושים, מובא האיסור "מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן ויראת מאלוקיך אני ה'" [ויקרא, יט, לב]. 

חז"ל נחלקו בשאלה מיהו אותו זקן שאנו חייבים בכבודם: האם זקן הכוונה לאדם שקנה חוכמה, או זקן גם מי שהוא רשע? מחלוקת זו הוכרעה במסקנה לפיה צו זה חל על כל מבוגר, מבלי כל חשיבות אם מדובר בזקן חכם, אם לאו. החלת הכלל על כל אדם מבלי כל קשר למטען התרבותי ולמידת ההשכלה שצבר במהלך חייו מתיישבת עם הקביעה "חביב אדם שנברא בצלם חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם" [פרקי אבות, פרק ג', משנה יד]. 

כאשר אנחנו מוצאים ציווי אליו מצורף הביטוי "אני ה'" הרי לנו עניין מתחום המוסר, לא עוד חוק נורמטיבי בגינו ניתן לאכוף סעד בבית משפט, או על אירוע שאי קיומו כרוך בענישה. לא מצאנו בהלכה היהודית פרק מיוחד או עבירה מיוחדת שעניינם בשמירה על הזקן המבוגר, גם לא ענישה לעובר על איסור זה. גם הפותח את הקודקסים ההלכתיים אינו מוצא את ההתייחסות לזקן בחלק המשפטי, אלא דווקא בחלק של איסור והיתר. 

נציין בהקשר זה את המוזכר בפרשה הקודמת, אחרי מות, המגוללת בין היתר את סיפור מותם של נסיכי כהונה, יורשי העצר שאמורים היו להמשיך את הנהגה לאחר מות אביהם, אהרן הכהן הגדול, ודודם משה, מנהיגם של עם ישראל. מותם של פרחי הנהגה אלו קורה בדיוק ביום בו עם ישראל חוגג את חנוכת המשכן. בעיצומו של אירוע מכונן זה מספר לנו הכתוב כי נדב ואביהוא מוצאים את מותם בעטייה של "הקרבת אש זרה". סיבת מותם של נדב ואביהוא ומהי אותה "אש זרה" העסיקו רבות את פרשני המקרא, שניסו למצוא מה פגם נפל בהתנהגותם שהביא לסוף הטראגי. לצורך דיוננו כאן נביא את המדרש לפיו נדב ואביהוא היו מהלכים אחרי משה ואהרן ואומרים "מתי שני זקנים הללו מתים ואני ואתה נוהגין בשררה על הציבור" [מדרש רבה, פרשת אחרי מות].

האל פורע מהאדם את אי קיומן של נורמות מוסריות 

מדרש זה בא ללמדנו כי בענייני מוסר, הגם שלאדם אין כל יכולת לכפות על אכיפה מוסרית או לענוש בגין התנהגות שאינה מוסרית, אין בכך כדי להמעיט מחומרת המעשה. בנסיבות שבהן מגבלות האדם אינן יכולות לעשות צדק, בא האל ופורע מהאדם את אי קיומן של נורמות מוסריות אלו. זו הסיבה שלדברים המסורים ללב, כדוגמת איסורים מוסרים כדוגמת "לא תקלל חרש, ולפני עוור לא תתן מכשול – אני ה'" [ויקרא יט, יד] או הציווי "ואהבת לרעך כמוך – אני ה'" [ויקרא יט, יח] ועוד רבים, שהמשותף להם הוא התחושה של האדם שאיש אינו רואה את מעשיו וכי ביכולתו לנצל את הסיטואציה ולהתחמק מהמוטל עליו. 

הסבר נוסף ניתן להציע: החוק אינו יכול להיות תחליף לחינוך. החינוך צריך להיות מגיל צעיר לסובלנות לקיום נורמות חברתיות מוסריות, גם מבלי שתמצא הוראה נורמטיבית שאוסרת או מטילה אחריות ולצידה עונש. היהדות, בציווי "והדרת פני זקן ומפני שיבה תקום", מציעה תפישה שונה, המכוונת אל האווירה הציבורית. לנגדנו צריכה להדהד השאלה מהו אותו מרחב ציבורי בריא, נכון ואמיתי שאנחנו מבקשים ליצור. כלומר, היכולת להגיע לשמירה על כבודו של המבוגר תהיה אם מגיל צעיר יחנכו לכבד את המבוגר. אם נעודד את הנוער לשבת מידי פעם עם אנשים מבוגרים ולדבר איתם, אולי נצליח להגיע שוב לכיבוד המבוגר ולצמצום הפגיעה בקשישים. 

חברה שלא תדע לדאוג לכבודם של המבוגרים החיים בתוכה מאבדת את עצמה וסופה שתפגע בנו, הזקנים של מחר.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת אלישי בן-יצחק"]

_______________________________________________________________________________

•  אלישי בן-יצחק הוא  עורך דין, הפקולטה למשפטים במכללת שערי משפט הוד השרון. האימייל של עו"ד בן-יצחק