הדיון הציבורי הסוער בצרותיו של נוחי דנקנר ותאגיד IDB, ההחלטה של בנק לאומי ללכת על הסדר חוב שנראה על פניו נדיב ומקל וההתקפלות המבישה למדי אל מול גלי הצונאמי של המחאה הציבורית, מסתיר את הדיון שפרץ לפני שנתיים פחות ארבעה חודשים. זוכרים? 14 ביולי 2011? מצוקת הדיור? זעקת מעמד הביניים? הדרישה לצדק חברתי?

האינתיפאדה שהתרגשה על ראשה של רקפת רוסק-עמינח, המנכ"לית הדי טרייה של בנק לאומי, היא לא יותר מהצתה מאוחרת, הצתה מחדש אם תרצו, של מה שהיה בקיץ ההוא. האנשים שנרדמו לשנה וחצי מול הטלוויזיה – שבה מראים בשידור אינסופי את מסע ההופעות של ההוא ששאל איפה הכסף – התעוררו פתאום. אז זה היה האוהל של דפני ליף, היום זה החוב האבוד של אביר הכסף תכול העיניים. ולפחות כרגע, אין שום סיבה להתפלא על שתיקתם של הנבחרים: לא של זה שצירף את עצמו בדיעבד למעמד הביניים, ולקח לעצמו – בלי בושה – את הקרדיט על כך שהצלחתו ההיסטרית היא תוצאה של אותו קיץ סוער; לא של ראש הממשלה, מעריץ השיטה שהביאה לפארסה; ולא של אף אחד מהמלווים והלווים, הרגולטורים, מהפקידים הבכירים והזוטרים. דממה.

שתיקת הכבשים? לא ממש. דווקא זעקת הכבשים העירה את הרועים והכניסה אותם למקלט. האם זה ישנה במשהו את התוצאה הסופית? ברור שלא. דנקנר לא יוכל להחזיר את החובות האבודים. לא לבנק לאומי וגם לא לשאר הנושים. זה פשוט לא יקרה. הוא לא רוצה להכריז על פשיטת רגל, כנראה מסיבות אישיות ונפשיות; הנושים לא שואפים לפירוק – כי מי ינהל את השאריות אחרי שיפורקו לגורמים? וגם הבנקים לא ממש דוחפים למימוש הביטחונות, כי אז ייאלצו להשתלט על החברות הכושלות ולנהל אותן בעצמם. מבחינתם זה תודה אבל ממש לא תודה.

אבל כל זה לא נולד אתמול, ובעצם מחזיר אותנו לבסיס: לדיון על הצדק, השוויון, מקורות העושר, השליטה בכסף, ההגינות הבסיסית. אם תרצו – צדק חברתי. כן, בדיוק: צמד המילים הזה הוא הכותרת הראשית של פרשיות דנקנר, תשובה, בן-דוב, זיסר, לבייב, זאבי וכל השאר.

ובאמת, כמה הם צריכים באמת? ולשם מה? כמה כסף, כוח, עושר והשפעה הם הרבה? כמה זה מספיק? מתי אומר לעצמו העשיר עד כאן?

מכתב גלוי לאנשי הכסף והכוח: מתי מספיק יהיה מספיק?

אז בשביל שהם לא יגידו לא הבנו, לא ידענו, לא העלינו על דעתנו – הח"מ החליט לפנות אליהם במכתב גלוי.

"…עשירים יקרים, טייקונים יקירים, מנהלים בכירים מאוד, יו"רים, בעלי שליטה, כבוד נגיד הבנק המרכזי, אדוני ראש הממשלה, שר האוצר, מכובדיי:

"זה בסדר. אנחנו יודעים שככה זה. כולנו יודעים שבגלגול הזה כבר לא נתעשר. אנחנו יודעים שאתם שווים יותר. אנחנו מבינים שבכל חברה אנושית יש מעטים שיש להם הרבה – ויש רבים שיש להם מעט. וגם יש כאלה שאין להם כלום.

"הבעיה שלנו אתכם היא לא שיש לכם יותר – אלא הפרופורציות; היחס; הפער; החזירות; ההתנשאות. הזלזול.

"ובאמת, כמה הרבה זה הרבה בשבילכם? מתי זה מספיק? האם יצא לכם לחשוב מתישהו על השלב בחיים שבו תעצרו? שתגידו שזה מספיק? שאפשר להתחיל להחזיר לחברה שממנה לקחתם את כל העושר שלכם? אתם הרי יודעים שכל הטוב הזה לא מגיע לכם. שאין אדם בעולם ובוודאי לא בארץ ששווה את זה באמת. אין כישרון שזה מחירו. שאין משרה אחת, כישרון אחד, גאונות אחת – ששווה מאות אלפי שקלים בחודש. מיליונים בשנה.

"אנחנו יודעים את זה. גם אתם יודעים.

"בכנות, כמה מטרים רבועים יספקו אתכם? הבית, הדירה, הסלון, שאליו אתם מגיעים בסוף יום העבודה, חולצים נעליים ומשתרעים בעייפות מול הטלוויזיה לשעה-שעתיים – כמה צריך ממנו? כמה דירות ובתים כאלה אתם צריכים באמת? בכמה בתי שימוש אתם צריכים לעשות שימוש? כמה פעמים ביום אחד אתם אוכלים ארוחת צהריים? בכמה מזלגות אתם אוכלים את הארוחות האלה?

"אנחנו יודעים שיש לכם. והרבה. שאתם מוכשרים. ערמומיים. מתוחכמים. הבנו את זה. הפנמנו. אנחנו גם יודעים שלנו יש פחות. השלמנו עם זה שאנחנו כנראה פחות מוכשרים. הרבה פחות ערמומיים. ממש לא מתוחכמים.

"אנחנו ממש מבינים את המצב, אבל אנחנו לא מוכנים לקבל עוד את הכיוון. את המגמה. בכל יום שעובר לכם יש יותר ולנו יש פחות. אתם מבינים? עם זה יש לנו בעיה. כי היותר שלכם הוא חזירות לשמה, בעוד שהפחות שלנו הוא לפעמים להיות או לחדול; לחיות או למות. לפעמים כמטאפורה, לעיתים במציאות.

"אתם מבינים שיש ביניכם כאלה שמשכורת של חודש אחד שלה, היא משכנתא קומפלט של זוג צעיר, שיעבוד כמעט כל חייו בשביל לשלם אותה? נראה לכם סביר שיש ביניכם אנשים שבחודש אחד נכנס לחשבון הבנק שלהם סכום שמשפחה טובה ומוכשרת וחרוצה ומשכילה ומקצועית ומסורה לא מביאה בשנה שלמה? בשנתיים? בחמש שנים?

"איך אתם חיים עם זה? איך אתם מביטים במראה בכל בוקר? מה יש לכם לעשות עם כל הכסף הזה? איפה אתם שמים אותו? לאיזה צורך אתם רודפים אחריו בנחישות רבה כל כך?

"כמה זמן אתם חושבים שיימשך המצב שבו כל-כך מעט אנשים, יוכלו להמשיך לדרוך ברגל גסה ואלימה על כל-כך הרבה אנשים?

"חשבתם פעם על הדבר האמורפי הזה שנקרא חלוקת העושר? שכל-כך הרבה כסף בידיהם של כל-כך מעט אנשים זה לא מוסרי? לא הוגן? לא הגיוני? לא אנושי? לא עבר לכם בראש שיש כאן משהו לא צודק? בכלל יוצא לכם לחשוב על צדק?

"הייתי רוצה לחשוב שאי אפשר לדרוך על כל האנשים כל הזמן. ובכן, אני כבר לא כל-כך בטוח בזה. ובכל זאת, ביממות האחרונות קיבלתם מאיתנו המחשה, דוגמית, למה שיקרה יום אחד בגדול. וזה יקרה. כשזה יקרה, הרעש יהיה גדול והלהבה תלחך את השמיים".

[related-posts title="כתבות ומאמרים נוספים בנושא"]