אם אתם נמנים על המיעוט שלא נחשף לסדרה הישראלית החדשה "המגיפה" (הוט), אז הנה הסיפור בקצרה: הסדרה מספרת על דיירי בניין היוקרה "נווה שמרית", אי שם בתחילת שנות השמונים, ונפתחת בנשף ההשקה של הבניין, כאשר מגיפה משונה וירוקה פורצת, והדיירים נופלים אחד אחד ואין אפשרות פינוי. הסדרה עוקבת אחר מספר דמויות שונות ומשונות (דגש על ה"משונות"), שפרצופן האמיתי, היחסים ביניהן והפוליטיקות הפנימיות מתגלות ככל שעוברים הימים תחת ההסגר.

מדובר בקומדיה שחורה הכוללת לא מעט מראות זוועה שלא מיועדים לבעלי קיבה רגישה, בכיכובם של מיטב שחקני ארצנו: מנשה נוי (בתפקיד פלסטיקאי מושחת שנבחר בעל כורחו להציל את המצב ואת תדמית המקום), שלמה בראבא (בתפקיד מנהל המקום, שיעשה הכל כדי להסתיר את מקור המגיפה), תיקי דיין (בתפקיד כוכבת לשעבר), דביר בנדק (בתפקיד יהלומן שהופך לנביא זעם שסוגד למתקן של "מי עדן"),  דבל'ה גליקמן, צחי נוי, עדית טפרסון, אמנון וולף, ועוד.

מדובר במשהו חריג, שונה ומיוחד בנוף הטלוויזיה הישראלית. בלי צבא, בלי יחסי דתיים-חילונים, בלי דו קיום, ובקיצור – סדרה שיכולה להיות משודרת בכל מדינה אחרת, נטולת המתח הפוליטי הישראלי. אבל זה לא חדש. כבר ראינו סדרות ישראליות כאלה בעבר, וגם בהווה. טובות יותר וטובות פחות. אלמנט המשיכה האמיתי ב"המגיפה" הוא הסיפור שהיא מספרת: "המגיפה" נעה כל הזמן בין בדיה למציאות. מצד אחד, תעלומה בדיונית בין "צמרמורת" ל"הרמז", ומצד שני, זה קורה כאן, בישראל, במקום מוגדר ובשנה מוגדרת. מצד אחד, אנחנו נזרקים לסיפור הזוי לחלוטין, שכולל סיטואציות בדיוניות וזוויות צילום מעניינות, ומצד שני אנחנו צופים בדמויות אנושיות עם סיפורי חיים, שקל להתחבר אליהם.

אבל שם, בין הנוזל הירוק והמסתורי ובין סיפורי אהבה נכזבת, בגידה, התבגרות ועולם השואו ביזנס – טמון הסוד לסדרה טובה באמת. לא סדרת מופת, ולא בהכרח סדרה שתותיר חותם על התרבות הישראלית, אבל סדרה מרעננת, מיוחדת וכיפית. פארודיה מוצלחת על B-movies של שנות השמונים,  וסדרה שדומות לה, כנראה שלא נראה.

הפרומואים לסדרה התחילו לפני כמה שבועות, כאשר קול גברי ומסתורי הכריז: "אתם לא רוצים לראות אותה מתפשטת". יודעים מה? אני דווקא רוצה.