תפילה בהר גריזים. על השומרונים ומנהגיהם תוכלו לקרוא ברחבי הרשת; את האור, חושך, האווירה והאנרגיות לא תוכלו למצוא בשום מקום אחר, פרט להר גריזים, הר הברכה, ההר הקדוש לעדה השומרונית.

העדה השומרונית מהווה 0.01 אחוזים מאוכלוסיית ישראל. העדה השומרונית? זה בכלל עם. השומרונים בשיאם מנו כשני מליון נפשות. עקב מלחמות ותחלופות שלטון, גזרות ורדיפות, בתקופת השפל הצטמצמו עד כדי מאה נפשות בלבד. נכון להיום מונה האוכלוסיה כשבע מאות וחמישים נפשות. השומרונים הם אולי העם העתיק ביותר ששמר על מסורתו לאורך הזמן הרב ביותר.

אותי מעניין בעיקר להשתתף בתפילה העתיקה שנוסחה לא שונה, להבדיל משאר הדתות ה"מכווננות". השעה היא שעת הזהב לצלמים, כשעה לפני הזריחה, אור ראשון, בראש ההר. אנשים מאמינים בתפילה קולחת ולבוש מסורתי, סוג של טראנס אטי ומתמשך, האור הראשון והלבוש הלבן, הזמזומים, הכובעים האדומים והבד, המון בד לבן. וספר התורה. אינני אדם דתי כלל וכלל, אך כשספר גליל אמיתי, עשוי עור וכתוב ביד, מונף באוויר וקהלו מתרגש ומלא אמונה, זה פשוט מעמד מיוחד. אני לא יודע אם יש אלוהים בהר הזה או בסיני, במוריה או במירון, תחת כל סלע או בדרך ללחי השנייה אבל זה לא משנה, יש פה קבוצת אנשים, כל האנרגיות מופנות כלפי מעלה וזה חזק.

את כל זה כתבתי לפני שהגעתי, בתור שלד לכתבה. החוויה היתה מעט שונה.

התחלנו בנסיעה בשתיים אחרי חצות, ה"ווייז" הנחה אותנו אל הר גריזים, דרך כביש 5, צומת תפוח, לכיוון שכם. נראה שאף פעם לא פשוט רגשית להיכנס לשטח הרשות הפלסטינית. מצד אחד, הכול יפה ושקט, כמו בגליל. מצד שני, לא. כל כך מתוח באוויר וכל כך לא ברור האם אנחנו ה"מפחדים" או ה"מפחידים". אחזור לסוגיה הזאת בהמשך, זה ממש חלק מהאווירה. פתאום רכבי המשטרה נראים גדולים וחזקים יותר, פתאום מופיע חשש קונקרטי, האם הרכב שמיד יחלוף על פנינו יהיה בעל לוחית זיהוי פלסטינית או ישראלית, האם הנהג שמיד יחלוף רוצה לפגוע בי או האם הוא חושש ממני. מעניין איך זה לגור באיתמר או בבלאטה.

בשכונת השומרוני הטוב נשמע זמזום, זהו קול התפילה. השומרונים חוגגים היום את חג הפסח, עולים לרגל, שומרים מה שאינו חמץ, לבושים חלוקים לבנים, כי ככה כתוב. כל כך ארכאי ופרימיטיבי, כי ככה כתוב. אז הם רק כאלף נפשות, בעולם, אבל ממשיכים, כי ככה כתוב. הם לא יהודים (על פי ההרבנות הראשית לישראל) אבל כותבים עברית מקראית וקוראים בתורת משה, שומרים כל מה שכתוב, ורק מה שכתוב. הם לא ערבים, לא מוסלמים ולא נוצרים, אין להם שום קשר לקוראן או לברית החדשה, אבל הם מדברים (לפחות המתגוררים בשומרון) ערבית שוטפת, עברית ואנגלית ומנהלים עסקים גם בתוך שכם, גם בתל אביב, הם עושים מה שכתוב. "לא מעניין אותי פלסטינים או ישראלים, תן לי לעבוד ולהתפרנס" כך הביע דעתו אחד מזקני השומרונים, בעת הפוגה קלה מהתפילה.

חלק מהמתפללים השומרונים נהנה מכמות הצלמים שהגיעו, חלק  פחות, והיו מעט רגעים מתוחים. היו דיאלוגים והיו הסברים, אנחנו תרבויות שונות, מה שיישאר בסוף זה רק תמונות. בית ספר שלם לצילום (בית ספר מוכר מאזור המרכז) הגיע באוטובוס לצפות בשומרונים עולים לרגל, זה בסדר, זה כמו שתיירים פוקדים את גדות הגנגס כדי לצפות בהודים. בסוף הכול עולה לפייסבוק.

ואני שואל את עצמי, בזמן שהכהן הגדול מניף את ספר התורה באוויר, מנפנף בו לכל עבר לקול תשואות הקהל, איך יכול להיות: על ראש ההר ספר התורה מונף עם הזריחה אל האלוהים, למרגלות ההר מחנה הפליטים בלאטה, הוא הוא המקום המאוכלס הצפוף בעולם, מהצד השני של ההר, כל מה שלא שייך לשכם, שייך או משויך ליהודים. מצחיק אותי שכל התושבים מאמינים באותו האלוהים.

זהו, תם הטקס. ברכות חג שמח לשומרונים ונוסעים בחזרה. אני כותב ברכב, בדיוק מקבל דיווח על רצח או פיגוע דקירה בצומת תפוח, לפני חצי שעה היינו שם. בחזרה לשדרות, לעוטף עזה, מחר יום הפועלים בסימן צבע אדום.

שמשהו יזעזע את המדינה הזו כבר.

[related-posts]