האם אפשר לטפל בזוג שיש בו אלימות?

המחקר בראשות וירג'יניה גולדנר, פסיכואנליטיקאית ומטפלת זוגית, הראה כי יש מצבים שאפשר להימנע מפירוק הקשר ולטפל בכל מעגל האלימות. החוקרים הצליחו ללכת בין הטיפות – לא להאשים חלילה את האשה באלימות שהיא סופגת, אך גם לערב אותה בשיקום הקשר והיציאה ממעגל האלימות

Print Friendly

אלימות בין בני זוג היא מהמצבים הקשים ביותר להתמודדות עבור מטפלים בתחום הטיפול הזוגי והמשפחתי. קשה המפגש עם כוחות ההרס הקיימים במקום שאמור להיות הבטוח ביותר – בבית, ביחסים שהחלו מתוך אהבה. בלתי נתפש להיווכח כיצד קשר שאמור להיות מקור לכוח, לצמיחה ובנייה הופך להיות מלכודת הרסנית של יצרים אפלים וסכנת חיים. ובכל זאת, אין להתכחש לשכיחות של מצבים אלו, בכל שכבות האוכלוסיה, ולחיפוש אחר דרכים להתמודד עימם.

אלימות במשפחה (צילום: Ambro / freedigitalphotos.net)

הטיפול באלימות הוא תחום שבו פעמים רבות נפרצת המסגרת האינטימית של טיפול פסיכולוגי ונכנסים למעורבות גם גורמים נוספים – משטרה, רשויות רווחה, בתי חולים והמשפחה המורחבת. אחת ממגמות הטיפול השכיחות, בארץ ובעולם, היא להפריד את האשה והילדים במקרה של סכנה, למצוא להם מקלט במעון, במידת הצורך, ולנקוט באמצעי ענישה או הרחקה של הגבר האלים. בעשורים האחרונים חלה התפתחות חשובה בטיפול בגברים מכים, לא רק ענישה והרחקה אלא גם מסגרות טיפול אישיות וקבוצתיות, ואף מוסדות שמאפשרים שהייה וקבלת כלים לשליטה בכעסים ובאלימות.

לגישה זו יש היגיון חברתי, והיא מבוססת על תפישה הגיונית של אלימות במשפחה כעוד סוג של פשע, כאשר החברה פועלת כדי להגן על מי שנמצא בסכנה. לפי היגיון זה, טיפול זוגי נחשב באופן מסורתי כגישה שאיננה מומלצת ואינה מתאימה לזוגות שיש בהם אלימות. לעתים אפילו מסוכנת, שכן המפגש בין הקורבן והתקפן בחדר הטיפול עלול להעלות את המצוקה של הגבר האלים, ומתוך רגשות של בושה או חשש הוא עלול להסלים את התפרצויות האלימות.

תפישה זו תואמת גם לחשיבה הפמיניסטית, שרואה את יחסי הכוח כבלתי שוויוניים, ולכן לא ניתן לראות את בני הזוג כשניים שאחראים למצב, אלא בתור תוקפן חזק וקורבן חלשה. הגבר האלים משתמש ביתרונו היחסי, אם זה בכוח פיזי, או בעליונות כלכלית, חברתית ובמעמד שהוא נוטל לעצמו מתוקף התפקיד המגדרי של גבר, הרואה עצמו כ"בעלים" של אשתו וילדיו. הגישה הפמיניסטית תרמה ותורמת הרבה מאד להגנה ולהעצמה של נשים מוכות ולניסיון להוקיע את האלימות בתור אחד ה"סימפטומים" של הבדלי הזכויות בין גברים לנשים שקיימים מעל אלפיים שנה בחברה.

אבל, יש כאן אבל.

הגישה הטיפולית שמפרידה את האשה מהגבר לשם הגנה מסכנת חיים ומפגיעה גופנית, עם כל החשיבות שלה, מונעת לעתים את הבירור; אולי בכל זאת שני בני הזוג שותפים למעגל האלימות. אני כותבת משפט זה בזהירות רבה, וכבר מדמיינת את תגובות הקוראים: ההתלהמות שתחגוג: "הנה, הפסיכולוגית מאשרת שלנשים יש חלק באלימות" ומצד שני, חברותיי הפמיניסטיות שיגידו "איך היא מעזה לרמוז שהאשה, הקורבן, תורמת משהו לאלימות הפוגעת בה". בין שתי הטענות האלה נשאר שביל צר שקשה להלן בו, אך בכל זאת חשוב להצביע עליו. עם כל הזהירות וההסתייגות.

המחקר בראשות וירג'יניה גולדנר, פסיכואנליטיקאית ומטפלת זוגית אמריקנית בעלת שם, הראה כי יש מצבים שאפשר להימנע מפירוק הקשר ולטפל בכל המעגל של האלימות. החוקרים הצליחו ללכת בין הטיפות – לא להאשים חלילה את האשה באלימות שהיא סופגת, אך גם לערב אותה בשיקום של היחסים הזוגיים והיציאה ממעגל האלימות.

אביא את המקרה שתואר במחקר כדי להמחיש כיצד זה קורה, עם תזכורת חשובה – לא תמיד אפשרי לטפל באלימות. כאשר אין הכרה מצד התוקף לגבי האחריות שלו, אין ברירה אלא להפריד ולמלט את האשה והילדים מהסכנה.

ראשית, חשוב לזכור מה שיודעים זוגות שיש ביניהם אלימות: האלימות איננה כל מה שיש ביניהם! לפעמים יש ביניהם גם עוד דברים, כמו אהבה או משיכה, חברות, יחסים משפחתיים ושותפות לחיים. האלימות היא חלק (אמנם בלתי נסבל, אבל חלק) ממכלול. נשים שספגו אלימות חוזרות לעתים קרובות לבן הזוג, לא רק בגלל התלות הכספית או הפחד להיות לבד, וגם לא בגלל נטיות מזוכיסטיות, לעתים חוזרות, כי הן מקיימות איתו מערכת יחסים שלמה ורבת פנים.

חולשה, עליבות, כישלון, תלות ובאופן כללי – חוסר אונים

שנית, הממצא החשוב ביותר, שחוזר על עצמו במרבית המחקרים על גברים אלימים, הוא שהאלימות אינה קשורה ברגשות של כעס, אלא בפגיעוּת ובחוסר אונים. המניע שדוחף את רוב הגברים לפגוע בנשותיהם, אפילו בחלק ממקרי הרצח, הוא רגשות של חולשה, עליבות, כישלון, תלות ובאופן כללי – חוסר אונים. כאשר גבר עם נטיה לאלימות מרגיש חסר אונים, מושפל, מבוהל, הרגשות האלה מביאים אותו לתקוף את האשה, דווקא בגלל שהוא מייחס לה בדמיונו המון המון כוח.

מעגל תגובות לא מודע, שפועל אצל גבר אלים, מנקודת המבט הלא מודעת שלו, יכול להיראות ככה:

היא משוחחת עם חבר לעבודה -> אני סובל מרגשי נחיתות -> אני בטוח שהגבר הזה יותר מושך ומוצלח בעיניה -> אני קולט כמה שאני צריך אותה ומפחד שהיא תעזוב אותי -> אני מרגיש חוסר אונים -> אני פועל מתוך אינסטינקט חייתי ותוקף כדי להחליש אותה כדי שתישאר לצדי.

הואיל וכל התהליך הזה איננו מודע, הגבר פועל מתוך עיוורון וחוסר שליטה, ולכן, כשמטפלים בגברים אלימים, הדבר הראשוני והחשוב ביותר הוא פיתוח מודעות לרגשות ולמחשבות שמתחוללות אצלו לפני ובזמן ההתפרצויות האלימות. כשאדם יכול להגיד לעצמו "נעלבתי" או "אני מרגיש מושפל", הוא כבר נמצא במקום טוב יותר, כי הוא יכול לבחור איך לפעול: האם לבטא את רגשותיו, האם להתרחק, לשאול, להעביר ביקורת. ככל שהמודעות גדלה, כך יש יותר חופש לבחור בתגובות יעילות יותר ופוגעות פחות.

בחזרה לנקודה הרגישה, של התייחסות לזוג כשלם, ולא רק לגבר האלים. איך אפשר ללכת בין הטיפות, לבחון את האחריות של אשה לאלימות שהיא סופגת, בלי להאשים אותה ובצורה שתעזור לשני בני הזוג להשתחרר ממעגל האלימות?

במקום הסברים תיאורטיים, אביא כאן דוגמה אמיתית של אחד הזוגות מהמחקר של גולדנר ועמיתיה:

מרתה ואלכס – איך מייצרים אכפתיות 

כדי לטפל באלימות במשפחה, נחוצות שתי נקודות מבט: לגבי הגבר האלים, להשיג מחויבות לעצירת האלימות לקחת אחריות על ההשפעה שלו, מהצד של הקורבן – להבטיח את שלומה ובטחונה. ההתחייבות להפסקת-אלימות היא העבודה של הגבר, אך ההתחייבות לביטחון היא גם בתחום של האשה, היא זו שנמצאת בסיכון. התמקדות בנושא הביטחון מסיטה את מוקד הטיפול מהסיפור של הגבר, שמספר על מה שעשו לו והסבל שהביא אותו לאלימות, אל הסיפור של האשה. כלומר, המטפלת שואפת להגיע למצב של אמפתיה לחויית הפחד של הקורבן מפני מה שיעשו לה. היעד העיקרי: לאפשר לגבר להיות אמפתי לבת זוגו כקורבן שלו, במקום להתכחש שוב ושוב לאחריותו. יעד זה הוא מה שיכריע אם אפשר להמשיך בטיפול זוגי או לא. 

זו היתה הסיבה להימנעות מטיפול זוגי בדרך כלל, שכן גבר אלים שנוכח בפחד של האשה מפניו, באופן פרדוקסלי, עלול להפוך עוד יותר אלים מהתסכול והכעס על כך שמציגים אותו באור שלילי. במחקר של גולדנר, המטפלים לקחו על עצמם לעזור לגבר לשמוע את הפחד של אשתו בלי לסגת לאיומים, בלי להתנתק או לנפנף את הדברים בביטול. הדוגמה מביאה חלק מהטיפול באלכס ומרתה, שגרים בנפרד בגלל האלימות. המטפל מבקש מהאשה לתאר את הקש ששבר את גב הגמל והביא אותה לעזוב את הבית. זה היה רגע של אלימות, כשאלכס, בן זוגה, דחף אותה מהספה, גרר אותה בצוואר והיכה אותה בפניה.  

אלכס: המילה אלימות מפריעה לי. אני לא מרגיש שזאת היתה אלימות, אלא מניעה של היסטריה. דחפתי אותה למטה, כי היא איבדה את העשתונות (הוא מדגים איך החזיק את היד שלו פתוחה והיכן נגע בפניה. אלוהים, זה מעצבן שאומרים לך שאתה אלים, ואתה יודע שאתה לא כזה).

[ההתכחשות של הגבר לאלימות שלו היא המשוכה הקשה ביותר לעבור בטיפול כזה.]

מטפל (למרתה): את מתארת את החוויה שלך מהאלימות שלו, את באמת נפגעת מזה, פחדת אז ואת פוחדת כעת. את סוחבת את זה איתך.

מרתה (בוכה): אני לא מאמינה שאתה לא חושב שזה מפחיד אותי, לא משנה איך תקרא לזה, זה משהו מפחיד. זה הפחיד אותי.

מטפל: זו נקודה חשובה (לאלכס): היא מתארת את מה שהיה עבורה חוויה קשה ומבהילה, וזה מעורר בך רגשות חזקים, כך שאתה רוצה להתמקח לגבי מה שהיא מתארת.  אתה רוצה להגיד "לא.. אבל.." לתאר את זה לפי ההרגשה והחוויה שלך! אבל הנקודה החשובה היא, שכדי שיהיה תהליך של ריפוי, אתה חייב לראות גם את זווית הראייה שלה, של הפחד והכאב, גם אם זה מאוד קשה לך, ולא מתאים לאיך שאתה רואה את עצמך.
(שתיקה. אלכס בוכה)

אלכס: אני יכול לקבל את זה, אני יכול. אני יודע מה זה אלימות… אני יכול לקבל את מה שהיא אומרת… אני חטפתי אלימות שנים רבות בחיים שלי.

מטפל: אז אם אתה יודע את ההרגשה של לספוג אלימות, מה אתה מבין לגביה?

אלכס:  אני מעולם לא רציתי להיות ככה עם אף אחד, במיוחד לא מישהי שאני אוהב כל כך. היכו אותי, נעלו אותי, אני לא רציתי שלעולם יכו אותי שוב. עכשיו אני נזכר בזה… 

דוגמה תמציתית זו מאפשרת לראות איך טיפול זוגי מכניס את שני הקורבנות לאותו הקשר – האשה המוכה היום, והגבר שהיה ילד מוכה, שניהם מקבלים הכרה ואמפתיה. אבל זה לא מבטל את העובדה שאותו גבר היום הוא גם התוקפן.

רק על ידי החזקה של שני הקצוות – התוקף בתור קורבן ובתור מתעלל – אשר להתקדם הלאה ולצאת ממעגל האלימות למעגל של אמפתיה והכרה הדדית.

[related-posts title="עוד בנושא אלימות במשפחה"]

Print Friendly

על אודות עירית פז

עירית קליינר-פז היא פסיכולוגית קלינית ומטפלת זוגית ואישית. האתר של עירית http://sites.google.com/site/iritpazpshychology/home
פוסט זה פורסם בקטגוריה אהבה וזוגיות, ד, יחסים, פסיכולוגיה, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על האם אפשר לטפל בזוג שיש בו אלימות?

  1. מאת סוזן סוזן‏:

    איכסה, למה שהאישה צריכה לבזבז את האנרגיות שלה בללכת לטיפול עם חלאה כזו
    אני עזבתי גבר כזה ושמחה על כל רגע
    למרות שהאלימות שלו עוד ממשיכה רק בגוון שונה
    עכשיו הוא אגרסיבי דרך הטלפון
    שלום ולא להתראות