חשוב לציין יום אחד בשנה שכולל הרבה ערכים שנבלעו ושמנסים להיטמע כאן מחדש החל מקיץ 2011
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
לא, אף אחד לא חושב יותר שקומוניזם היה רעיון מבריק במיוחד. גם החבר סוציאליזם, שבאמת היו לו כוונות טובות, נדחק לשוליים. ובכל זאת, גם ב-2013 חשוב לחגוג את החג הזה. חשוב לציין יום אחד בשנה שכולל בתוכו הרבה ערכים שנבלעו ושמנסים להיות מוטמעים כאן מחדש החל מקיץ 2011. כיוון שעם תחילתו של כשלון החלום הקפיטליסטי המוחלט והשוק החופשי שנהיה כל כך חופשי עד שלקח את החופש מכל כך הרבה אנשים, צריך לזכור מה עומד ביום-יום של רוב האנשים כאן, ולרובם, אגב, מדובר על לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לחזור מהעבודה ולאכול ארוחת ערב עם המשפחה שלהם. כל כך טריוויאלי, כל כך לא טריוויאלי.
לכל מטבע יש שני צדדים ולכל טנגו יש את זה שמוביל ואת זה שמובל, אבל בכל מקרה אי אפשר לרקוד אותו לבד. כשמלאך מעמד הביניים כחלון שיפר את חיי כולנו ונתן לנו רמי לוי בטלפונים ובכלל, רמי לוי כאורח חיים, אפשר היה לנחש שכשנה וחצי לאחר מכן תוקם התאגדות עובדי פלאפון, אם כי כביכול כפועל לא קשור בכלל, אבל הקשר מאוד ברור: כשההכנסה של חברות ענק נפגעת, לרוב המנכ"ל ימשיך לשתות את הלאטה שלו ולנסוע באוטו היבוא האישי שלו. העובדים ימצאו את עצמם במקום אחר. כנ"ל לגבי כל פלח שוק אחר שיעלה על הדעת. מענף הטקסטיל שפשוט כמעט ונכחד פה, דרך החקלאים שבקושי מצליחים להתקיים, ועד הכיס של כל אחד ואחד מאיתנו בסוף החודש.
קל מאוד לקנות אותנו בתור צרכנים: סלולרי זול, חברות כבלים זולות, ואפילו השמיים הפתוחים יעשו נפלאות לכרטיסי הטיסה של ריקי. אבל בסוף כל טייקון בעברית יש עובד קטן שלא יכול לשלם על טבק לנרגילה, וגם על הצד השני של המטבע צריך לחשוב. אז לא, אין שום הצדקה לעובד נמל שמרוויח 80,000 שקל בחודש, זה נכון לגמרי, וגם לא מנהל מחוז בחברת חשמל בסדר גודל של אותה משכורת. מהצד השני גם אין שום היגיון לקרוע את התחת שנים כל חודש ועדיין לא להצליח לקנות דירה או לחשוב יום אחד ברצינות מתי מישהו לעזאזל יסביר לנו אחת ולתמיד את המכתבים האלו שמקבלים כל חודש מחברת הביטוח עם המספרים המשונים שאף אחד לא באמת מצליח להבין אבל איכשהו אחרי זה הן מוזכרות באותו המשפט עם המילה תספורת.
אנחנו כבר לא צריכים אחד במאי בשביל שמונה שעות עבודה ביום, אנחנו גם לא צריכים אחד במאי בשביל שתהיה לנו זכות להתאגד, כי יש לנו. אנחנו צריכים את האחד במאי בשביל לזכור שאחרי שהתעצבנו על אל על ורצינו כרטיסי טיסה יותר זולים – פגענו במישהו. ואחרי שצעקנו על מחירי הכבלים או הסלולר או כל דבר אחר שנעלה על דעתנו – מישהו קיבל מכתב פיטורין, או שסתם קוצצה לו המשרה, וזה לא הסמנכ"ל ואפילו לא הדיוידנד של הבעלים. אנחנו צריכים לזכור שאחרי שכל מה שנגמר ב"איזם" נכשל, אנחנו צריכים למצוא איזון שיצליח להוציא לא את כולם אבל לפחות את הרוב מרוצים. ואחד במאי זה יום נהדר להיזכר במה שאנחנו מחפשים.
[related-posts title="טורים נוספים מאת נעה שפיגל"]
____________________________________________________________________________
- נעה שפיגל היא בעלת פאב ואשת תקשורת
יפה
2 במאי 2013 @ 15:44
סוציאליזם שמשמעותו שמירה על עיקרון שוויון ההזדמנויות אינו פס מהעולם. סוציאליזם שמשמעותו מימון התשתיות הכלכליות של מדינה על ידי אלה שבאמת נהנים מהם ומרויחים בזכותם לא פס מהעולם. כמו שקאפיטליזם אמיתי אין משמעותו ניוון התחרות באמצעות שחיתות ממשלתית , סוציאליזם אמיתי – אין משמעותו עידוד לבטלנות ומימון אוכלי חינם כי שחיתות היא שחיתות ולא משנה הכותרת. תחרות חופשית שמאוזנת על ידי צרכי החברה היא הפיתרון.
איל
2 במאי 2013 @ 14:35
נעה אומרת בצדק שמאחורי כל הוזלה יש נפגע ,ובדרך כלל הראשונים להפגע הם אלה שאינם יכולים לשלם על טבק לנרגילה. אני מניח שנעה רוצה להנגיד את מעשני הסיגרים למעשני הנרגילה (העובדים).
אני לא בטוח שעובדי הסלולר היו רוצים להחשב כמעשני נרגילות, אבל הציור יפה. יחד עם זה, תמיד שישנה הוזלה לציבור של מוצר או שרות ,עולה החשש מפגיעה בעובדים. עובדה היסטורית היא שיחד עם ההתקדמות ברמת החיים הכללית, תמיד היו כאלה שנפגעו נקודתית (ניזכר בעובדי אתא לפני שנות דור). בסוף,גם עובדי אתא וגם שאר האוכלוסיה הרוויחו מהתהליך.
נכון שהתהליך כואב ולעיתים משפיל וצריך לחפש דרך לצמצם את הפגיעה הכלכלית והפסיכולוגית יש כמה דרכים להקטין את הנזק האנושי ולממשלה בהחלט יש יכולת לתרום בנושא.
אם ניקח דוגמה מהזמן האחרון, פתיחת השמיים עלולה לגרום נזק לעובדי אלעל. הנסיון מראה שכולם ימצאו פתרון אישי. יש לראות איך לבצע שלא ירגישו כמעשני נרגילה ללא טבק.
חגי קמרט
2 במאי 2013 @ 8:57
הכל דיבורים. הכל ידוע. הכל נכון וצודק. השאלה היא אחרת מה עושים? מה הפיתרון?
שהרי זו כוחה וזו מגרעתה של דמוקרטיה אתה בוחר את המנהיגים שעושים לך בדיוק את מה שלא היית רוצה ולא אחת נהנים על חשבונך. זה הרי פרדוכס מארץ הפרדוכסים.
הפיתרון לצערי הוא כמו בביטחון כמו בפוליטיקה : המצב קיים. אחרת אתה יוצא מתוסכל על כל הראש. מה שמניע אותנו אלו תהליכים היסטוריים. וכל הרצוי אינו מצוי
וזה לצערי הרב . דומני שיש בדברי משהו מהאמת
פנינה כץ
1 במאי 2013 @ 16:29
עידן האדם השורד מסמל את העבדות. העבדות פירושה לעבוד עבור כל אגורה כדי להחזיר את החובות ולהתקיים. . האדם בישראל איבד את שמחת חיים כי הוא מוטרד מעבר לבעיות ביטחוניות ומתח קבוע הוא נאלץ לוודא שיש לו ממה לחיות למחרת. עברנו אבולוציה והזכויות הבסיסיות לעובד ולחברה הן קוהרנטיות. אבל אנחנו זקוקים להחזיר את העובד למרכז החברה. העובד הוא היצרן שבזכותו החברה קיימת. להחזיר את כבודו של העובד והיצרן. להחזיר את ערך העבודה ושוויה של שעת העבודה ואת הכבוד לאדם שהוא. להחזיר את השכר שיאפשר מעבר ללחם לרכוש בו השכלה, חינוך ובית במחירים סבירים. להחזיר את זכות העובד לתפקד כאדם. לצאת לחופשה סבירה לנוח ללמוד להתפתח ולא רק לשרוד.