Skip to content

איך מתייחסת התורה לעשיר שהתמוטט כלכלית

הקורא את פרשת "בהר" אינו יכול שלא לחוש שמדובר בפרשה שבמהותה היא סוציאלית מובהקת, שביסודה מבקשת לתקן פגמים ותאונות כלכליות. מהי מידת הדאגה שיש לדאוג לאותו עשיר שנמצא בהתמוטטות כלכלית? ומה עם התספורת?
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

אחת מתהפוכות החיים שיכול אדם לחוות במהלך חייו היא פגיעה בחוסנו הכלכלי, איבוד מקום עבודה, איבוד וירידה מנכסים, היעדר יכולת כלכלית לעמוד במלוא ההתחייבויות שנטל על עצמו, ומכאן קצרה הדרך להסתבכות עם חובות.

עולה השאלה מהי הדרך הראויה להתמודדות החברה עם אדם שירד מנכסיו. האם יש להפקירו להתמודד לבד עם גורלו שהתאכזר אליו? האם נכון לסייע לו? ואם כן, מה מידת הסיוע שיש להעניק לו? האם כאשר מסייעים לו גובה הסיוע צריך להיות בהתאם לרמת חייו כפי שהיתה נהוגה עובר להידרדרות הכלכלית?

מחאה נגד "תספורת" (צילם: רפי מיכאלי)
מחאה נגד "תספורת" (צילם: רפי מיכאלי)

דומה כי שאלות אלו הטרידו לא רק את האדם המודרני, ותשובות לשאלות יכולים אנו למצוא החל מתקופת המקרא. כך הקורא את פרשת "בהר" אינו יכול שלא לחוש שמדובר בפרשה שבמהותה היא סוציאלית מובהקת, שביסודה מבקשת לתקן פגמים ותאונות כלכליות. בין ענייני הפרשה מתואר לנו הידרדרות כלכלית של אדם, שמתרחשת בארבעה שלבים, השלב הראשון הוא תיאור של אדם המוכר את מקור פרנסתו – שדהו – וזאת מהטעם שהעסק כבר אינו מניב רווחים כמו פעם ואולי אף גורם להפסדים, השלב השני האדם מוכר את ביתו,  וזאת מהטעם שההכנסות ממכירת העסק אינן מספיקות לשלם את מלוא החובות, בשלב השלישי האדם מוכר את עצמו להיות עבד לאדון עברי. השלב האחרון הוא למכור עצמך לעבד שאדונו הוא נוכרי, מהטעם שאולי שם יקבל תמורה גבוהה יותר על אותם שירותים שהוא נותן לישראלי, או מהטעם שמרוב שדוחקים בו לשלם את חובותיו ואין הוא יכול להמתין לאדון עברי שיהיה נכון לקנות אותו. 

ההסתכלות על האחר צריכה להיות כאילו מדובר באחי, בשר מבשרי 

אלא שבאמצע השלבים מופיע איסור שלכאורה נראה כלא קשור, שכן אם כל השלבים מתארים את ההידרדרות הכלכלית של אדם, באמצע מופיעה הוראה שמופנית לצד ג', לחברה הסובבת, וכך היא לשון ההוראה: "וכי ימוך [=יתמסכן, נהיה עני] אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בוגר ותושב וחי עמך. אל תקח מאיתו נשך ותרבית ויראת מאלוהיך וחי אחיך עמך" [ויקרא כה, לה-לו]. דומה כי הוראה זו, המופנית למתבונן מהצד הרואה בנפילתו הכלכלית של אותו אדם, אינה מקרית ויש בה כדי ללמד אותנו באיזו נקודת זמן עלינו להתערב. אנחנו חייבים לעצור את ההידרדרות בשלביה המוקדמים ולא להגיע למצב בו האדם מוכר עצמו. לשם כך, וכדי להימנע ממצב בו אדם יכול לנצל את מצוקתו של חברו בעת מצוקה כלכלית, אוסרת התורה ליטול ריבית. ולא רק שאסור ליטול ממנו ריבית, אלא אנחנו מצווים לתמוך בו. עד היכן אנחנו מחוייבים לסייע? עד למצב שנתייחס אליו כאילו מדובר בנו, כאילו ההתמוטטות הכלכלית מתרחשת אצלנו "וכי ימוך אחיך…וחי עמך" ההסתכלות על האחר צריכה להיות כאילו מדובר באחי, בשר מבשרי.

על הערבות ההדדית אותה יש לאמץ אנחנו מוצאים לא רק בהקשר כאן אלא במקומות נוספים במקרא. כך, למשל, בספר דברים מופיע הציווי: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלוקיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו" [דברים טו, ז-ח]. מרתקים בהקשר זה פרשנותו של ר' שלמה יצחקי [רש"י]. לביטוי "אחיך האביון" לשיטתו "אם לא תתן לו, סופך להיות אחיו של האביון". כלומר, עצימת עיניים, אדישות או התעלמות מהזולת בעת משבר כלכלי יש בה כדי להביא את המתבונן מהצד להיות עני. ברוח זו מצווה התורה על תספורת חובות והלוואות שלא שולמו עד לתום שנת השמיטה [דברים טו, א-ב].

אלא שעתה מתעוררת השאלה מהי מידת הדאגה שיש לדאוג לאותו עשיר שנמצא בהתמוטטות כלכלית. על כך אנחנו יכולים למצוא תשובה בתלמוד [בבלי כתובות סז, א]. שם מתואר לנו מקרה בו היה מר עוקבא נוהג לשלוח לעני שגר בשכנות אליו 400 זוז כל ערב כיפור. באחת הפעמים שלח מר עוקבא את בנו כדי שימסור את הכסף לאותו עני. לאחר זמן שב הבן כשהכסף בידו ובפיו הטענה שהעני אינו זקוק לכסף, וזאת משום שהוא ראה כיצד מתיזים לפני העני יין ישן כדי לבשם את הבית, פעולה שנתפשה, ובצדק, כמותרות. אם אדם יכול לבזבז יין ישן בשביל בישום, נראה שיש לו והוא אינו זקוק לצדקה. אלא שבניגוד לבן סבר מר עוקבא שאם אלה צרכיו של העני, הרי שיש להגדיל את סכום הצדקה, כדי שיוכל  להשלים את מחסורו, והוא שולח את בנו עם סכום כסף כפול.

במקרה אחר מספר לנו התלמוד על הלל הזקן, שרץ לפני סוסו של בן טובים עשיר שירד מנכסיו כמנהג העשירים אותה התקופה. מקרים אלו הפכו בסיס להלכה שהכריעה ופסקה שתמיכה באדם שהתמוטט כלכלית אינה בהתאם לצרכים הבסיסיים של האדם, אלא בהתאם לרמת החיים לה הורגל ערב ההתמוטטות הכלכלית. 

"כמה נותנין לעני, די מחסורו אשר יחסר לו. כיצד, אם היה רעב, יאכילוהו. היה צריך לכסות, יכסוהו. אין לו כלי בית, קונה לו כלי בית. ואפילו אם היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר, והעני [נעשה עני] – קונה לו סוס ועבד. וכן לכל אחד ואחד לפי מה שצריך. הראוי לתת לו פת, נותנים לו פת. עיסה, נותנים לו עיסה. מטה, נותנים לו מטה. הראוי ליתן לו פת חמה, חמה. צונן, צונן. להאכילו לתוך פיו, מאכילין. אין לו אשה ובא לישא, משיאין לו. ושוכרים לו בית ומציעים לו מטה וכלי תשמישו, ואחר כך משיאין לו אשה". [שולחן ערוך, יורה דעה, הלכות צדקה סימן רנ, הלכה א] 

דברים אלה צריכים לשמש נר לרגלינו גם בימינו, כאשר יש להפריד בין צדקה הניתנת מאדם פרטי לבין צדקה המוענקת מהקופה הציבורית. מהקופה הציבורית קיים קושי לספק לאדם את מלוא מחסורו כפי שהיה ערב ההתמוטטות הכלכלית. יחד עם זאת, על הסובבים אותו לנסות ולסייע לו לעבור את גל הצונמי הכלכלי שפוקד אותו ומאיים למוטט אותו. על המקורבים – חבריו, בעלי מניות, בעלי אגרות חוב, בנקים – שעד להתמוטטות הכלכלית נהנו משגשוגו של אותו אדם, גזרו עמלות מאוד יפות התפרנסו מעושרו ונהנו גם הם מתנובתו ופריחתו הכלכלית, עליהם גם מוטלת החובה לתמוך בו ככל האפשר כדי להעמידו שוב על הרגליים, גם במחיר של תספורת ומחיקת חובות.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת אלישי בן יצחק"]

______________________________________________________________________________

אלישי בן-יצחק

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן