"תיק תקשורת", המגאזין השבועי של עולם התקשורת (בטלוויזיה החינוכית) הונחה באופן אסרטיבי על ידי עמנואל רוזן. כלומר, עד סוף השבוע. את התוכנית של יום חמישי האחרון הנחה רוגל אלפר, שהעלה בפתיחה את הדילמה עימה התמודדו עורכי התוכנית: האם לעסוק בנושא עמנואל רוזן, אשר הפך את עולם התקשורת הישראלי למרקחה, או להתעלם ממנו.

התשובה היא אותה תשובה שנתנו אמצעי התקשורת למיניהם: מדווחים, מתעסקים, מנתחים ומנסים להסיק מסקנות. הנושא העיקרי שעלה על הפרק ב"תיק תקשורת" היה אם הוצגה הסוגיה באופן הראוי, או שדווקא פגעה במעמד האישה כפי שפגעה בעמנואל רוזן עצמו.

הדעות נחלקו, כמובן. מירב בטיטו ("ידיעות אחרונות") סברה שהתקשורת אינה רשאית לפרסם דבר לפני הגשת כתב אישום. השופטת בדימוס דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות, סתרה מיד את ההתייחסות הזאת, בעיקר כשמדובר בהטרדה מינית. אם העיתון, או כל גוף תקשורת אחר, יכול לעמוד מאחורי הדברים ולהביא להם עדויות, מותר לו לפרסם.

כמה דברים שניתן לראות מכאן: התקשורת מוכנה לחקור את עצמה, והיא עושה זאת באותם כלים שהיא משתמשת בהם בכל נושא אחר. מצד שני, יש בלבול רב באשר מה שמותר ומה שאסור לומר.

ומה רואים משם? מאחורי הדברים, מסתבר, יש גם בלבול לא קטן באשר לנורמות ההתנהגות בתקשורת, שהן למעשה נורמות ההתנהגות הישראליות. 13 שנים, כך אמר רוזן עצמו, דיברו עליו והוא חי בצל שמועות. במילים אחרות ידעו או שמעו על "חיזוריו הנמרצים" ועל מעשיו האחרים לכאורה. מעטים היו האמיצים שיצאו נגד נורמות ההתנהגות שלו. חדשות ערוץ 2 סיימו את הקשר המקצועי עימו, אולם נמצא לו בית אחר, ערוץ 10, שגם בו ידעו או שמעו, מן הסתם, מיהו ומהם מעשיו, ובחרו להעלים עין או להסתפק באזהרה בלבד.

פרשת עמנואל רוזן היתה גם הסיפור החם במהדורות החדשות בטלוויזיה. כל הערוצים עסקו בפרשה, כשכל ערוץ נותן את הזווית שלו. נכון, היה דיון טיפ-טיפונת מעמיק יותר בחדשות ערוץ 2, אבל האמירות הן אותן אמירות. מסתבר, שבמשך שנים רבות התקשורת ידעה על מטרידנים ופרשיות מין כאלה ואחרות ולא חשפה אותן (ועדיין יש פרשיות שלא נחשפו). עיתונאים ואנשי הון-שלטון רחצו ידיהם יחד, ואנשי התקשורת שידעו היטב על המתרחש (פרשת קצב למשל) לא פצו פה.

עכשיו פתאום "כולם" אומרים שידעו או שמעו כי עמנואל רוזן הוא "מטרידן". אחרי שהבועה התנפצה ומן הסתם, לאחר רגע של מבוכה, גדולה יותר או פחות, כולם מדווחים על רוזן. מנסים לשמור, לפחות, על מראית עין של אובייקטיביות. אבל אין אובייקטיביות של ממש בעולם, על אחת כמה וכמה כשמדובר ב"אחד משלנו", ועוד כל כך מרכזי ודומיננטי.

ובעוד הכתבים והפרשנים מדברים אי אפשר שלא לחשוב: מה הם ידעו באמת? מה הם חשבו עליו כשישב לצידם? איזה אינטגריטי היה להם בזמן אמת, כאשר חברותיהם למקצוע טענו שהוטרדו על ידי עמיתם? האם צחקו יחד איתו מבדיחות סקסיסטיות? ואם כן, מה באמת נשאר מהחברות הזאת, מקצועית ואישית?