לסאקה חיים לא פשוטים בישראל. כמו שכלבי סאן-ברנרד לא מצליחים להסתדר עם האקלים הישראלי, כך המשקה היפני לא מוצא את מקומו בארץ ולא מרגיש בן בית.
האמת זה לא מפתיע. נתחיל בעצם העובדה שרוב יושבי הארץ מכנים את המשקה היפני 'סאקי'. אם היית חי/ה במדינה זרה וכולם היו מתעקשים לבטא את שמך לא כראוי, האם היית מצליח להרגיש בנוח? והטעות כאן היא אפילו כפולה. המילה 'סאקה' ביפנית פירושה פשוט 'משקה כוהלי'. המשקה הספציפי שהעולם המערבי כולו מכנה 'סאקה' למעשה נקרא ביפן 'ניהון-שו', בתרגום חופשי, 'המשקה של יפן'.
אבל גם אם יצליח הסאקה לסלוח לנו על העיוות הכפול של שמו, עדיין, לא נראה שאנחנו מצליחים לסלוח לו על זרות הטעם, פשטות המראה וההתבדלות המופגנת שלו ממשקאות כהילים אחרים.
נפלאות הניהון-שו
הסאקה נופל בין לבין כלל המשקאות הכהילים עם אחוזי כוהל של בין 15% ל-20%. מצד אחד, הוא חזק יותר מיין ולכן שתייה של סאקה "קשה" יותר וכמובן משכרת יותר. מצד אחר, לא ניתן למהול סאקה במרככים כגון מים, טוניק או מיצים שונים, כפי שנהוג עם המשקאות של ה-40%, כמו וודקה, טקילה, ג'ין, וויסקי וכדומה. צריך להתמודד עם הסאקה כמו שהוא, וההתמודדות הזאת מתבררת כלא נעימה לרבים.
קופסאות לשתיית סאקה, כפי שהיה מקובל בטרם הומצאו כוסיות הזכוכית (צילום: אסף דודאי)
למה בעצם? כפי שהוכח בעשור או שניים האחרונים, הציבור ישראלי חיבק את המטבח היפני בשתי ידיים נלהבות. גם את המטבח הקר: הסושי, וגם את המטבח החם (למרות שחלקים נרחבים מהמטבח היפני החם עוד לא מצאו את דרכם לכאן – יש למה לחכות!). בנוסף, חלה הבשלה של שוק הכוהל בארץ ולימדנו את עצמנו לשתות כמו גדולים. קשה לחשוב על כוהל שלא ניתן למצוא מאחורי הברים או על מדפי חנויות המשקאות.
אבל אפילו אם תחפשו טוב טוב בחנויות הכוהל, תוכלו למצוא אולי מותג או שניים של סאקה. אז מה בעצם עושה את הסאקה כה בעייתי לחיך הישראלי?
דבר ראשון: הטעם
לסאקה טעם ייחודי לו. הוא לא דומה ולא מזכיר בטעמו שום דבר אחר. אם אתם לא מצליחים למצוא מילים למה הטעם הזה בעצם, אז הנה: אורז מותסס. סאקה הוא אורז שקילפו ממנו את המעטפת החיצונית (כמו כל אורז לבן למעשה – אורז לא מקולף הוא אורז חום, או מלא), הוסיפו לו שמרים ונתנו לו לתסוס. די דומה לתהליך ייצור בירה, למרות כינויו 'יין אורז'.
כשאורז תוסס, טעם השמרים נשאר בחזית בגלל הטעם הטבעי המעודן של אורז, וזה מה שגורם לטעם החמוץ משהו, ה'מקולקל' משהו של סאקה. אין שום דבר שיסוכך על הטעם הזה. הוא בקידמה, בלתי מתפשר וקורא תיגר. זהו ללא ספק טעם נרכש, וטעם נרכש דורש סבלנות, דבר שישראלים לא ידועים בו.
דבר שני: המעודנות
לסאקה טעם מעודן מאין כמוהו. הוא ללא ספק הכוהל הכי 'חסר טעם', שיש בהשוואה ליינות מצד אחד ומשקאות כהילים כבדים מצד אחר (מלבד אולי וודקה, אבל מי יושב ולוגם לאיטו כוס וודקה נקייה). אם ניקח את היינות הישראלים של השנים האחרונות, כדוגמה, מה שעכשיו טעים לנו זה גדול, חזק ומפוצץ בטעמים. היינות הישראלים עלו כמעט כולם ל-13.5% עד 15% כוהל, עם גוף מאסיבי, וחגיגת טעמים שגורמת ל'חגיגה בסנוקר' להראות סולידי, כמו סרט סקנדינבי משנות ה-70.
סאקה הוא משקה מאוד מעודן (צילום: אסף דודאי)
אז כיצד יכול הסאקה המעודן, הנשי באופיו וטעמו לרצות את הדרישה של החיך הישראלי למתקפה חזיתית ומוחצת? הוא לא יכול, והאמת הוא גם לא רוצה. המטבח היפני, כמו הכוהל היפני, הבירות והסאקה, מקדשים את עידון הטעמים, את מיעוט חיבורי הטעמים, ואת השאיפה לשלמות שבפשטות. נדירות המנות במטבח היפני שיעשו שימוש ביותר מחמישה, שישה מרכיבים.
דבר שלישי: היחס והמבחר הקיים בארץ
עניין הביצה והתרנגולת מתגלה כאן במלוא הדרו. מבחר הסאקה הקיים כיום בישראל דומה, בואו נגיד, למבחר היינות האוסטרליים שהיו זמינים בארץ בשלהי שנות התשעים. היום כל אחד יודע להיכנס לחנות ולבקש שיראז אוסטרלי, אבל עם יד על הלב, מישהו מאיתנו בכלל ידע לפני חמש עשרה שנה שבאוסטרליה מייצרים יינות?