אנחנו אוהבים מסרים פשוטים, שמבחינים בין רע לטוב, בין נכון ללא נכון, בין שחור ללבן. התחקיר של עמרי אסנהיים ונעמה פרי ב"עובדה" עם אילנה דיין (שני, ערוץ 2) ירה לכל הכיוונים ומרוב כדורים לא זיהינו את המטרה.

"עובדה" טיפלה הפעם בסיפור על המחתרת היהודית: הטיפול הבעייתי של המחלקה היהודית בשב"כ וגם טראומות העבר (רצח רבין) ואיך הן משפיעות על קונספציות עכשוויות וכנראה גם עתידיות.

התחקיר נראה מקיף מאוד, מביא את ראשי השב"כ האחרונים בזה אחר זה כדי לספר את דעתם על המחתרת היהודית והמעקב אחריה. כרמי גילון אינו מעורר אהדה רבה, לא באישיותו ולא בדעותיו, ובמיוחד כשזוכרים שהוא היה זה שנרדם בשמירה – ורוה"מ יצחק רבין נרצח.

התחקיר מציג גם את חברי  המחתרת עצמם, שמספרים בלי צניעות רבה על הצלחותיהם, והיו להם כאלה, ועל תוכניותיהם לעתיד. ואפילו מספרים בחוצפה על כך שהם תוקפים ויתקפו בלא מורא את אנשי השב"כ שחוקרים אותם, ומסבירים שאנשי השב"כ הם בהחלט מטרה ראויה מבחינתם.

התחקיר קופץ ממקום למקום ומנושא לנושא, לא מתמקד ורץ הלאה. הוא מבלבל, שופך אוסף של מידע בלי קונספט מגובש. יוצא מכך שהוא תזזיתי ומאבד את הצופה מדי פעם.

אנחנו מצפים מתוכנית טלוויזיה, שיהיה בה מישהו שיעורר בנו אהדה או שלפחות נזדהה איתו. כאן לא היו כאלה. היחיד שהתקרב לכך היה יהודה כהן, השתול המסכן שנאלץ להתחתן עם בת למשפחת מחתרת יהודית (נישואים פיקטיביים, כי כבר היה נשוי) וחי חיים כפולים במשך שנים, רצה לעזוב ולא ניתן לו, ולבסוף ברח לחו"ל. האם הוא היה אמור להיות מטרת ההזדהות שלנו? ממש לא. אנחנו מגלים אליו אמפתיה כיוון שנפל קורבן לנסיבות הזויות ושילם על כך.  השב"כ שלנו, לעומת זאת, ממש לא מעורר בנו אמפתיה כפי שהוא נחשף כאן.

בשורה התחתונה: החומרים מעניינים. צורת ההגשה, העטיפה ודרך הסיפור ראויים לשיפור.