בשעה טובה, אנחנו מתיישבים במטוס לאמסטרדם, שם נעלה על המטוס לארץ אמהותינו ואבותינו. הקטנות נחגרות במקצועיות של ציפורי טיסה מנוסות, ישר פותחות את מגשי האוכל, והקטנה בין הקטנות, כהכנה לביקור בישראל, אף דופקת באגרופה על המגש ודורשת – האם יש אוכל במטוס הזה?

לשמחתי הדרישה מגיעה בעברית, כך שנמנעת ממני מבוכה, שכן מה שמוגש כתקרובת לאזרחים במטוס רחוק מלהיקרא אוכל. אחרי שהרגעתי את הקטנות בחטיפים שהכנתי מראש, התפניתי להכין את עצמי לקראת הביקור ולערוך מעין סריקה קלה של המאורעות שחלפו בישראל בחודשים האחרונים. ובכן, היה לנו עמוד ענן, הדרת נשים, הים (כנרת) והנחלים (איילון בעיקר) גאה-גאו, בחירות בסימן 'שלח את עמי' (לחירות כלכלית) וכמובן, מכת ארבה. אחרי כל האותות והמופתים, אין ספק שהיינו מוכנים לליל הסדר.

את שער היציאה למטוס לישראל בשדה התעופה באמסטרדם אפשר לזהות ממרחקים, בזכות התור הארוך המשתרך לפתחו. בזמן שקיימים עוד תורים בפתחי יציאה למקומות נחשקים אחרים, כגון אבו דאבי, קאבול וטהרן, בכל זאת מתייחד התור לישראל בכך שהוא נע באי-שקט, מרובה לחשושים, כאילו יש לו חיים משלו, ומידי כמה עגלות עמוסות מתחיל מחדש לכיוון אחר, כמו איזו לטאה ארוכה, מרובת רגליים וזיזים.

אנשי צוות המטוס, שנראו מכונסים לפני העלייה למטוס לצורך לקיחת ריטלין משותפת, דווקא נראו מנוסים בנסיעות עם ישראלים והקפידו החל מהנוסע הראשון על מילוי קפדני וצפוף של תאי 'מזוודת היד' האישית, שכן תחביב ישראלי ידוע הוא להכביר בקניות הדיוטי פרי (גם בשדה שנחשב ליקר ביותר באירופה) ולהתייחס למזוודת היד האחת המותרת כאל כל מה שאפשר לקחת ביד אחת (וכמובן, יש שתי ידיים, בדרך כלל).

הווי של משאית המסיעה טירונים מהבקו"ם לבסיס הטירונות

בסיכומו של תהליך העמסה נראה פנים המטוס עמוס לעייפה ונתקבלה תחושה וגם הווי  של משאית המסיעה טירונים מהבקו"ם לבסיס הטירונות. במהלך הטיסה הירבו האזרחים, נרגשים לקראת השיבה הביתה, בהתרוצצויות הלוך ושוב, תוך כדי רב-שיח ער עם שאר הנוסעים. להפתעתי, הנחיתה בבן גוריון נתקבלה במחיאות כפיים סוערות על ידי הנוסעים, עד כדי חשש שמא ימריא הטייס וינחת שוב לצורך הדרן.

אח,אח, ישראל, ארץ ללא הפסקה (או לפחות תל אביב). שפתיי, משפחתי, שורשיי, אוכל טוב בכל מזללה וסוף סוף אנחנו לא המשפחה היחידה ששומעים את קולה נישא ברמה ברחוב. חיוך עולה על פני בדמייני ביקור בשוק הכרמל, בו אטמון את פניי בדוכני הירק ואסניף ככל יכולתי את ניחוחות הפטרוזיליה, הכוסברה, הכרפס ושאר הירק הטרי, שכן בעוד שאר הירקות והפירות בסקוטלנד בעלי ריח וטעם משגעים, הרי שמשהו לא טוב קורה לירק הדובר אנגלית. הכרפס נהפך לסלרי, ולמרות ששומר על מראה אופייני, הריהו נטול טעם ממשי, הכוסברה, שנהפכה ל'קוריאנדר', פיתחה אישיות מופנמת, אך הגרועה מכל היא הפטרוזיליה, שבסקוטלנד נקראת 'פרסלי', ובכך משייכת עצמה לאצולה הבריטית, כלומר –  מטופחת אך חסרת טעם או ריח ובעלת אישיות רדודה. אכן, תחושה נעימה לנשום שוב את ניחוחות ואוויר/אבק ארצנו.

אחרי יומיים מצאתי את עצמי עוצר ב'אם הדרך' ותוהה מה אירע לשלוותי, שנראה כאילו נעלמה במטה קסמים באופן פתאומי ומיידי. במהלך יומיים הייתי בחיפה, סידרתי סידורים שונים, ביקרתי משפחה, קפצתי לעמק יזרעאל, נפגשתי פגישה עסקית, ביקרתי חברים, והכל באיזו בהילות דחופה עד כדי היסטרית, כלשהי.  נראה שנשאבתי לאיזה זרם מהיר במיוחד או מערבולת של אירועים מבלי שנתתי את הדעת ואת הרצון לכך. כך, מבלי לחשוב פעמיים, קפצתי לספוג קצת שלוות אלוהים של פרדס חנה כרכור.

נראה שאנחנו, הישראלים, נמצאים בתחרות נואשת ומתמדת להשיג משהו

ישבתי בחצרו של ידידי, יחד עם סיגריה טובה וקפה שחור, נשמתי את ניחוח חצרו, שעבורי מייצגת את תבנית נוף מולדתי: עצי הצפצפה, הדרים למיניהם, זית, שסק, אקליפטוס, בוגנוויליה, ופיסת ירק שבשלב זה של השנה עדיין יכולה להיקרא דשא. ניחוח הגינה (והסיגריה), הובילו את מחשבתי לאפשרות שמא כדור הארץ מסתובב בקצב שונה ומהיר במיוחד באותו חבל ארץ הנקרא ישראל, כמובן סוחף לתוכו את האזרחים התמימים המתגוררים במקום. ואולי הקצב הבלתי אפשרי הזה נובע בכלל מריבוי החלקיק האלוהי, שנמצא ונראה בישראל גם מבלי להידרש למאיץ חלקיקים. נראה שאנחנו, הישראלים, נמצאים בתחרות נואשת ומתמדת להשיג משהו, משהו לא ברור ולא מוגדר, כך מה שנשאר הוא המרוץ והתחרות לשם התחרות, אם זה ברחוב, בחנויות, בתור לסופר, בחיים בכלל, וכמובן בכביש. ובכביש לאו דווקא במהירות, אלא בעיקר בפקקים, בכניסה לצמתים ובמתן זכות קדימה (מה זה בכלל).

עקב עוונותיי המרובים, נקראתי לשלם את חובי לחברה בביקור הנוכחי, בדרך של השתתפות  בקורס לנהיגה מונעת. כמו כל המשתתפים המרובים בקורס (ללא יוצא מהכלל), גם אני הגעתי לקורס ממש במקרה ועל לא עוול בכפי, מקרה קלאסי של רשעות/בורות משטרתית. הקורס התנהל בצורה נפלאה, לפי דעתו של המרצה, שכן היה מרובה ויכוחים, בדיחות וצעקות קשות על כל נושא אפשרי, מלחמת המינים, המגזרים, העדות, הפוליטיקה ואפילו זכינו (לסבול) שיעור תורה מפי הצדיק התורן. וכמובן, רפליקות נבחרות של הגששים, שעומדות יפה במבחן הזמן, בהגדרת הישראליות. אינני יודע אם כולם עברו את המבחן המסכם, אבל היה קורס 'מלא חיים', כפי שהגדיר זאת המרצה.

למרבה ההפתעה, בנושא אחד התקיימה הסכמה מלאה – העובדה שלישראלים אין תרבות נהיגה נאותה. לאור העובדה שזאת הפעם הראשונה בחיי שחזיתי בהסכמה (של ישראלים) מלאה וגורפת, חוצה מינים, מגזרים ועדות, התמלאו עיניי בדמעות התרגשות ופצחתי בווידוי לגבי האופן בו נראית תרבות הנהיגה של אחינו הסקוטים, כיצד ממהרים הנהגים להעניק זכות קדימה איש לרעהו, להודות בצורה נרגשת על קבלת זכות הקדימה, למרות שלפעמים היא זכותם לפי חוק, ובכלל – נהיגה מלאת התחשבות בזולת. בשלב זה עדיין היו מלמולי הסכמה מהמאזינים, שטענו שגם הם מתנהגים כך, ומי שאין להם תרבות על הכביש הם הנהגים האחרים. אך כשהרחבתי  וטענתי  שלמעשה התנהגות זאת יוצרת תנועה זורמת ללא הרף ומיעוט פקקים, ובמשך כל שהותי באברדין שמעתי רק שלוש פעמים שימוש בצופר (לשימוש אחד אחראי אני בעצמי), הביעו המאזינים חוסר אמון מופגן בדבריי. החלטתי שלא להיפגע, שכן אני נותן אמון בכנותי ובנטייתי הקפדנית למעט בהגזמות (בדרך כלל).

למרבה הצער יצא לי לבקר בבית חולים, ובדרכי חזרה מהמחלקה נכנסתי למעלית, אותה איכלסו שתי נשים. והנה נעמדה אשה נוספת בפתח המעלית, החזיקה אותה פתוחה, כולה אומרת סערה ומסבירה שיש לה פחד ממעליות. מיד נרתמו שתי הנשים לעזרה והחלו לשכנעה ולעודדה להתגבר. אחרי דקות ארוכות, שכללו סיפורים על בני משפחה שסבלו מבעיה דומה וכן גם ייעוץ פסיכולוגי, התרצתה הגברת ונכנסה למעלית. מובן שכל עצירה וטלטלה קטנה (אופיינית למעלית במקום ציבורי) גררו צעקות פחד של כל השלוש וחיבוקים משותפים. נראה שהייתי שקוע עמוק בצערי, שכן לא רק שלא הצטרפתי לחיבוקים, גם לא עלה על דעתי להציע לגברת המפוחדת לרדת ברגל, בכל זאת היינו רק בקומה השלישית.

נראה שיותר מכל הישראלים מורגלים ואולי אפילו נהנים לנהל את חייהם, כולל ענייניהם האינטימיים ביותר, בפרהסיה. ריבוי השימוש במכשירי טלפון/מדיה קיים גם בסקוטלנד, וגם שם נתקלים לא פעם במשפחה שלמה יושבת בקפה/מסעדה, כשכל אחד עסוק במכשירו ללא שום דיאלוג ממשי עם זולתו; אך בעוד שהסקוטים מרבים להשתמש באוזניות ומנהלים את ענייניהם ואת שיחותיהם בהשקט ובבטחה, נוהגים הישראלים לנהל את מה שנקרא שיחה (בפועל דומה יותר למונולוגים הצהרתיים) בקול רם עד כדי רם מאוד, ובכלל – לשתף את הזולת בתלאותיהם ובצרותיהם גם אם אין הזולת מעוניין בכך. חלק מהצעקות ברחוב, אלה שלא בין הנהגים, השליחים, המחלקים ויושבי בתי הקפה, מופנות אל ילדים על ידי הוריהם המתקשים בתחום הסמכות ההורית, בעיה המשותפת גם לאחינו הסקוטים, אך בעוד ההורים הסקוטים נוטים למבוכה בעניין, נוהגים הישראלים לצרוח ולאיים על ילדיהם – שאותם עודדו רק דקה קודם לכן להתנהגות כוחנית מחצינה.

בסינכרון מתאים לקצב הישראלי המהיר, חלף-עבר לו פסח, ספגנו ים, שמש, כנרת ואירועים למכביר, ערים לעובדה שזוהי התקופה הקיצית היחידה והקצרה בשנה בה ניתן לשהות בחוץ מבלי שהלחות תשתלח בך, לטבול בים מבלי שתלוטף בחיבה על ידי מדוזות פרא, או סתם לשבת בגינה לפני שיחול עוצר-מרצון עקב התקפות אכזריות של נחילי יתושים שעשו עלייה מהמזרח הרחוק.

אני מוצא את עצמי נוהג בכוחניות בכביש תוך כדי הפטרת איחולים וברכות (רובם בערבית) לעבר הנהגים השונים, גוער נמרצות בקופאית בסופר (באמת הגיע לה) וצועק על הקטנות – שתפסקנה לצעוק.

תודה לאל, הגיע הזמן לחזור לסקוטלנד מכורתנו. בסיכומו של ביקור קיבלתי את כל אשר ביקשתי: שמש, ים, רעש וצלצולים, דחקות, חיבוקים ודחיפות וכיוצא בזה, וכל זאת בשפע ובכמויות כה גדולות עד שהיו לצנינים בעיניי ובאוזניי. אין ספק, כדאי להיות זהיר בבקשותיך, שמא תתגשמנה במלואן.

[related-posts title="טורים נוספים מאת יוסי הדרומי"]

• האימייל של יוסי הדרומי (אמרלד)