מערך הגיור כשל, אבל הכשל כבר אינו של ה"דתיים"

גם כאשר מעבירים את מערך הגיור מהממסד הדתי למשרד ראש הממשלה הממלכתי הליקויים נמשכים, אך השאלה שאינה נשאלת גם על ידי המבקר היא איך הגענו עד הלום? למה הובאו עולים לא-יהודים אלה לישראל ממניעים שאינם ציוניים מלכתחילה, אלא פוליטיים? ולמה לצפות מהם להמיר את דתם אם ישראלי המהגר לארץ קתולית אינו נדרש לעבור הטפה מיסיונרית שם?

Print Friendly

מבקר המדינה כתב דו"ח נרחב על מערך הגיור הממלכתי בישראל. כזכור, כבר בשנת 2003 החליטה מדינת ישראל להעביר את מערך הגיור הממלכתי למשרד ראש הממשלה. בפברואר 2008 אימצה הממשלה את עיקרי ההמלצות של ועדה בין משרדית "לבחינת מבנה ארגוני כולל ואיגום משאבי בנושא הגיור בישראל". העובדה שהמבקר גילה ליקויים חמורים בתפקוד מערך הגיור מצערת במיוחד, מאחר שהדבר מוכיח שגם כאשר מעבירים את שירותי הדת השונים למסגרות ממלכתיות, ומה יכול להיות ממלכתי יותר מאשר משרד ראש הממשלה, התפקוד של השירותים הללו לוקה בחסר, ועכשיו, קשה להצביע על האשמים.

בכל מקרה, לא מדובר כעת בבעיה של "הדתיים", אלא של מוסד ממלכתי שמבזבז עשרות מיליוני שקלים בשנה. גם לא מדובר בהנהלה חרדית, אלא ברב דרוקמן, חתן פרס ישראל על מפעל חיים, מי שמוליך ומביא את ענייני הציונות הדתית לפתחה של הממשלה, יקירו של ראש הממשלה, ומי שהייתה לו יד גם במקרים של רבנים שנחשדו והואשמו בפלילים. ולא בענייני כספים אלא דווקא בעניינים הקשורים בהטרדות מיניות.

הקמת מערך גיור ממלכתי באה לשרת את האינטרס הלאומי להסדיר את מעמד חסרי הדת הרבים במדינת ישראל. מעיון בפרטי הדו"ח, ועוד לפני שניכנס לנבכיו עולה, כי למרות שמספרם הכולל של המתגיירים ירד מדי שנה בשנה משנת 2007 ועד 2011, המימון שהוקצה לכך, כמה מפליא, עלה! ולא מדובר במספרים זניחים. על פי הדו"ח, התקציב שהוצא בפועל על מערך הגיור, היה 40 מיליון ש"ח, וזאת בניכוי של קורסי "נתיב", אשר נועדו לחזק את הזהות היהודית והציונית של חיילים עולים ובני עולים. אם בשנת 2007 התגיירו בסה"כ 8,000 איש ואישה, הרי שבשנת 2011 התגיירו רק 5,000. אמנם, הירידה המשמעותית ביותר היא בקרב עולים מאתיופיה, אבל ניכרת גם ירידה עקבית במספר המתגיירים מקרב עולים יוצאי חבר העמים.

הרב חיים דרוקמן - ראש מערך הגיור הממלכתי וחתן פרס ישראל  (צילום : ויקימדיה)

הרב חיים דרוקמן - ראש מערך הגיור הממלכתי וחתן פרס ישראל (צילום : ויקימדיה)

אי אפשר להזכיר את הקורסים של "נתיב" מבלי לומר שללא קשר למספר המתגיירים בפועל מתוך בוגרי הקורסים הלללו, ההשתתפות בהם מהווה "שגרירות" מעולה בקליטת עלייה בכלל ובהעשרה בסוגיות יהודיות בפרט למי שנמנע מהם חינוך יהודי, בין אם משום שעלו בשנות העשרה המאוחרות או משום שהם בנים לעולים חסרי דת המנותקים מן המורשת הישראלית והדתית.

לפני שאנו באים לדון בדו"ח מבקר המדינה באשר למערך הגיור הממלכתי בישראל, צריך אולי להקדים ולהזכיר לעצמנו איך זה הגענו למצב שבו במדינת ישראל מתגוררים בעשור האחרון כ – 320,000 אזרחים שאינם נחשבים יהודים על פי ההלכה היהודית. לא ננסה אפילו לעלות על המוקש המפורסם ולא נשאל מהי "ההלכה היהודית", שאלה שגם המבקר מסרב להיכנס אליה. ברם, חובה לשאול בכל זאת, כיצד זה הגענו עד הלום? האם היה זה משום שמישהו בשנות ה-90 רצה באמת להרחיב את החזון הציוני? להביא נשמות תועות מחדש אל חיק העם היהודי? לבחון את המפגש הבלתי אמצעי של הישראלי המצוי עם מורשת ישראל סבא, דרך החיכוך הבלתי נמנע עם שאלות קיום שבאות ממי שבאמת רוצים לברר מהי יהדות? או שמא ההשראה איננה מנת חלקן של ההחלטות הללו, בלשון המעטה?

אין ספק שחלקים גדולים מן המאוויים הללו, מתגשמים הלכה למעשה, עבור כל מי שמוצא את עצמו בסיטואציות שבהן הוא נדרש להסביר את פניו לעולים חדשים וותיקים מחבר העמים ובכלל. עצם העובדה שאתה נשאל שאלות "בתוליות" או יחפות באשר ליהדות, למורשת, למסורת ולהיסטוריה יהודית מחייבת אותנו לשאול שאלות נוקבות את עצמנו. זה בהחלט יכול להיות מקור לא אכזב להפריה הדדית.

אבל אנחנו מצניעים מאוד את הסיבה העיקרית שבגינה נפתחו שערי ארצות חבר העמים לרווחה למי שרק ביקשו לבוא. אנחנו מעדיפים שלא לזכור מדוע זה לא זו בלבד שלא בדקו את הזיקה היהודית של העולים הללו, אלא שמדינת ישראל לא עשתה את המינימום ההכרחי כדי לבדוק שבמסגרת "פתיחת הדלתות" והלבבות לרווחה לא יסתננו לכאן גורמים שאין לנו עניין בהם. זו בדיקה, כמובן, שכל מדינה מתוקנת עושה. לא מדינת ישראל. מדוע? משום שממשלות ישראל באותם ימים, בראשית שנות ה-90, היו להוטות כל כך לייצר "מזרח תיכון חדש", שבו גבולות לא יהיו חשובים עוד, והמאבק עם שכנינו יהפוך להיות "מלחמה של כפתורים" כמאמרו המלומד של שמעון פרס, עד שכל דרך הפכה כשרה כדי להשיג את יעדי החזון ההוא.

מבקר המדינה לא מזכיר אפילו ברמז את העובדה הידועה לכול: התקווה של רבין ז"ל, פרס וראשי המדינה כולם להשיג מאסה אלקטורלית "לבנה", שתאזן את המספר המסורתי של מצביעי הימין על הגידול הטבעי שלהם הייתה מפתה כל כך, עד שכל האמצעים היו כשרים, כולל הבאת מאות אלפי אזרחים מחבר העמים שהקשר שלהם ליהדות הסתכם בנשימת דו תחמוצת פחמן שנפלטה מיהודים בהגיעם לנתב"ג. לא חוק שבות ולא איזשהן אמות מידה לבחינת הגירה, משום סוג.

למען הגילוי הנאות, לפחות, צריך להזכיר שאותם מניעים ממש, אבל מהכיוון ההפוך של המפה הפוליטית, היו שהכשירו את הבאתם של יהודי אתיופיה, והפלאשמורה, שיהדותם מוטלת בספק גדול. יש להניח שלכל הפחות, באשר ליוצאי אתיופיה, המטרה הפוליטית השיגה את יעדיה: רובם כפי הנראה מצביעים למפלגות הימין. בנוגע ליוצאי חבר העמים יצא, איך לומר, לא משהו… השמש הישראלית לא הצליחה להכהות חלילה את עורם של הללו, גם לא במעט, אבל רובם ככולם מצביעי ימין מובהקים, למגינת לבם של מי שטרחו כל כך להביאם, כאמור, בלי הבדל דת, ולא מסיבות אלטרואיסטיות, בלשון המעטה.

מהדו"ח עולה תמונה מאוד מוכרת, ולא מפתיעה. התרגולת הרגילה: הקימו ועדה, שילמו כסף טוב לחבריה, הקימו מערך מסורבל, הגדילו עבורו את התקציב מדי שנה, איכשהו, אלה "החלטות ממשלה", ו"הנחיות" שהן תמיד תמיד מכובדות – אבל התוצאה היא שמספר חסרי הדת בישראל ממשיך להישאר זהה ואפילו עולה מעט בהתמדה מדי שנה (כיום הוא עומד על כ 340,000), ואילו מספר המתגיירים יורד, כאמור, בהתמדה.

ההמלצות נוגעות כמעט לכל פרט ופרט מן ההליכים שבהם נוגע אגף הגיור. החל מן העובדה שמרגע שראש מנהל הגיור (הרב דרוקמן) פרש מתפקידו לא מונה מנהל במקומו, והמבקר דורש להציב מישהו במקומו לאלתר, וכלה בעובדה שמערכת המחשוב של אגף הגיור והממשק לנתוני רשות האוכלוסין לוקה בחסר והמבקר דורש לטייב אותה. עוד נמצאו ליקויים בליווי של המתגיירים בהליך הארוך הזה, הכולל גם התגייסות של משפחות מלוות ומכוני גיור שהמעקב אחר פעולתם מעומעם. גם גיורם של קטינים תקוע על פי הדו"ח, ועובדה זו נוגעת גם למשפחות מאמצות של תינוקות מחו"ל, או משפחות חד הוריות שיולדות מזרע ו/או ביציות של נוכרים.

פרק נכבד מוקדש בדו"ח לפעילותה של ועדת החריגים העוסקת במי שאינם אזרחים ישראלים, המבקשים להתגייר מסיבות מגוונות. כאן, רואים בבירור כיצד המדיניות של ש"ס שחלשה עד הבחירות האחרונות על משרד הפנים, משליכה ישירות על מספרם הזניח של נתינים זרים שצלחו, אם בכלל, את הליך הגיור. עוד סוגיה המונחת לפתחו של שר הפנים החדש, גדעון סער.

המבקר אומר, למעשה, שאגף הגיור לא הגיע ליעדיו, ולפיכך, חובה לשאול האם הקמתו הייתה מוצדקת. ואולי צריך גם להעז ולשאול מדוע, למען ה', אם אנחנו קולטים כאן עולים אנחנו גם צריכים לייחל לגיור שלהם. האם כשישראלי מהגר לארץ קתולית נצפה מאותה מדינה לבנות עבורו מערך ממלכתי מיסיונרי?

הכישלון הזה צורב במיוחד משום שמה שעולה מכך הוא שגם כאשר הוענקה האפשרות להפעיל אגף גיור שהוא חף כביכול מתלות בממסדים ה"דתיים", אנו נוכחים לראות שהתחום היחיד שהפך ממלכתי הוא ההקצבות לאגף, בעוד שהתפקוד שלו מזכיר מאוד את השטעטל. חבל, כבר אמרנו?

 

Print Friendly

על אודות טובה אבן חן

טוענת רבנית מן המחזור הראשון, מגשרת, עורכת וכותבת, כאן במגפון. גם סבתא, לעתים מזומנות
פוסט זה פורסם בקטגוריה אקטואליה, דת ומסורת, מאמרי עמדה, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.