20 שנות עצמאות באריתריאה, ללא זכויות אדם

דוח אמנסטי אינטרנשיונל מתעד דיקטטורה אכזרית באריתריאה, והפרה מתמשכת של זכויות אדם. אלפי אסירים בכלא ללא משפט, חשופים לתנאי כליאה קשים לעינויים והתעללות. כ-3,000 איש נמלטים מדי חודש מהמדינה

Print Friendly

"לאחר 30 שנה של מלחמת אזרחים באתיופיה… נפרדה ממנה אריתריאה וב-24 במאי 1993 הוכרה אריתריאה כמדינה עצמאית. עשרים שנה חלפו ובאריתריאה אין חופש ביטוי, לא תקשורת עצמאית ולא חברה אזרחית. רק ארבעה זרמים דתיים מוכרים על ידי המדינה. רק מפלגה אחת – מפלגת השלטון – מותרת בחוק. גיוס לשירות לאומי הוא חובה לכל מבוגר, ולעתים קרובות נמשך ללא הגבלת זמן. זכויות אדם מופרות בשיטתיות. כל ניסיון לערער על המערכת הדכאנית הזאת נענה במאסר שרירותי ללא משפט".

כך נפתח דוח מיוחד של ארגון אמנסטי אינטרנשיונל שנכתב לרגל עשרים שנות עצמאות לאריתריאה. הדוח מתאר תמונה עגומה ומפחידה של דיקטטורה דכאנית, וחושף את הסיבות לגל ההמוני של פליטים הנמלטים מאריתריאה ומבקשים מקלט במדינות שונות, בהן ישראל. כזכור, ישראל מקיימת יחסים דיפלומטיים עם אריתריאה, ושגריר אריתריאה יושב בישראל.

מתקני כליאה לפי מיקומם המשוער באריתריאה (אמנסטי אינטרנשיונל)

אלה עיקרי הדוח:

במשך עשרים שנות עצמאות אריתריאה, ממשלתו של הנשיא איסאייאס אפווארקי משתמשת בשיטתיות במעצרים שרירותיים ובמאסרים ממושכים ללא משפט כדי למחוץ כל התנגדות, להשתיק כל מחלוקת, ולהעניש כל מי שמסרב לציית להגבלות על חופש הדת והאמונה, לשירות הלאומי הכפוי ולשאר מגבלות על זכויות אדם שמטילה הממשלה.

אלפי אסירי מצפון ואסירים פוליטיים נעלמו במאסר, הוחזקו בבידוד בלי מגע עם העולם החיצון, ובלי שהוגשו נגדם כתבי אישום או שעמדו למשפט. במאות מקרים המאסר הוא ללא שחרור. במאות רבות של מקרים משפחות הכלואים אינן יודעות כלל שנעצרו ולא אם יקירהן חיים או מתים. רבים נכלאו ללא אישום למשך יותר מעשור ורבים כלואים כבר עשרים שנה – מאז הקמת המדינה.

בין הכלואים אנשים שפעלו או רק נחשדו כי ביקרו את המשטר או התנגדו לממשלה, פוליטיקאים, עיתונאים, אנשים מקבוצות שדתן אינן מותרת בחוק, ואנשים שנתפסו כשניסו להימלט מהמדינה או נחשדו בכך. מבקשי מקלט שעזבו למדינה אחרת וגורשו בחזרה לאריתראה נמקים במאסר, וגם בני משפחה של מי שעזב את המדינה נכלאים.

על פי עדותו של אחד המרואיינים: "בדור הזה כל אחד עבר בכלא לפחות פעם אחת. כל מי שפגשתי בכלא היה כבר בכלא פעמיים או שלוש".

כליאה בתנאים קיצוניים

על פי הערכות, באריתריאה יש כיום כמאתיים מתקני כליאה מסוגים שונים. ברבים ממתקני הכליאה מוחזקים האסירים בתאים תת-קרקעיים ובמכולות מתכת. רבים ממתקני הכליאה הללו ממוקמים במקומות מדבריים שבהם טמפרטורות קיצוניות של חום וקור והכלואים נתונים לתנאי קור וחום קיצוניים. מכולות המתכת מעלות את הטמפרטורות הקיצוניות במקומות כליאה רבים והופכות להיות חמות ומחניקות במהלך היום, וקפואות בלילות. הטמפרטורות יכולות להיות כל כך קיצוניות בתנאים אלו, עד כדי כך שהאסירים לא יכולים לשבת או לשכב בלי לקבל שלפוחיות בעור.

לרוב, התאים התת-קרקעיים ומכולות המתכת אינם מאווררים ומהאסירים נשללת גישה לאור יום. בתאים אין מתקני תברואה ולאסירים מותר לצאת לפרקי זמן קצרים מאוד לצרכי שירותים, פעם או פעמיים ביום, כך על פי עדויות רבות של עצירים לשעבר.

העצירים מקבלים כמות מזון מוגבלת, באיכות ירודה, וכמות מוגבלת של מים לשתייה. עצירים לשעבר מדווחים גם, כי המים שהם מקבלים הם לעתים קרובות לא-נקיים. מדווח, כי החולי נפוץ ביותר. צפיפות קשה מדווחת לעתים קרובות מרוב מקומות המעצר.

אסיר לשעבר במחנה הצבאי "עלה": "נתנו לנו רק דקות ספורות כדי לחרבן. לקחו אותנו בקבוצות של ארבעים איש בכל פעם, עם שומרים מכל צד. העמידו אותנו בארבעה טורים, עם חייל בכל צד. משעה 6 בערב הם צריכים להוציא את כל 400 האסירים לחרבן עד השעה שבע בערב. אם אתה אטי – מרביצים לך".

אמנסטי אינטרנשיונל קיבל דיווחים רבים על מקרי מוות במעצר, כתוצאה מעינויים, תנאים מחפירים או התאבדות. אלו כוללים דיווחים על אסירים שמתו ממחלות שאפשר לטפל בהן כמו מלריה, ומחלות הנגרמות על ידי חום גבוה, אוכל ותברואה לא-ראויים. אין שקיפות ואין תהליך יידוע רשמי של המשפחות לגבי מותו של קרוב משפחה במעצר. לרוב המשפחות אין מושג אם קרוביהם עדיין בחיים. עם זאת, מדי פעם דולף מידע דרך שומרים ידידותיים, על ידי שוחד, בשל אשפוזים בבתי חולים או מאסירים משוחררים. ממשלת אריתריאה ממשיכה בסירובה לאשר או להכחיש דיווחים אלו, או לספק מידע על מקום הימצאותם או מצב בריאותם של אסירים.

"בגלל האוכל והזיהום היתה בעיה קשה של שלשולים. היו אנשים ששילשלו במשך ארבעה חודשים רצוף, והיה יוצא להם דם".

עינויים והתעללות

עינויים וצורות אחרות של התעללות הן דבר שבשגרה ומשמשים לצורך ענישה, חקירה וכפייה. שיטת ענישה נפוצה היא קשירת אסירים באמצעות חבלים בתנוחות מכאיבות לזמן ממושך. לעתים קרובות האסיר, בעודו קשור, נותר חשוף לשמש לפרקי זמן ארוכים.

תיעוד תנוחת קשירה, מתוך סרטון "אמנסטי"

אחת התנוחות המדווחות ביותר היא ה"הליקופטר", שבה ידיו ורגליו של הקורבן נקשרות מאחורי גבו בזמן שהוא שוכב עם הפנים למטה על הקרקע בשמש, בגשם או בלילות המדבר המקפיאים.

העונש נמשך מספר מסוים של ימים, והזמן הארוך ביותר עליו דווח עומד על 55 יום בכלא האי דחלק כביר, אבל ברוב המקרים מדובר בשבוע או שבועיים. האסיר קשור בתנוחה זו במשך 24 שעות ביממה, למעט שתיים או שלוש הפסקות קצרות לארוחות ושירותים.

שיטה נוספת המדווחת לעתים קרובות היא אילוץ עצירים ללכת יחפים על חפצים חדים או להתגלגל על הקרקע, על אבנים חדות ושטח קשה. לפעמים אסירים נאלצים להתפשט לפני כן.

"הם לקחו אותו למעצר במתקן צבאי. הוא מת אחרי ארבעה חודשים, המשטרה אמרה שהוא נכנס לתרדמת. כשהלכתי לאסוף את גופתו, העין השמאלית שלו היתה פגועה. הרגליים שלו היו כולן פצעים, כאילו הן דיממו. חלקים מהרגליים שלו היו שחורים" – עדותו של אחיו של אדם שנחשד כמתנגד פוליטי ונעצר ב-2001.

אלפים נמלטים מדי חודש

ההפרות הנרחבות של זכויות האדם באריתריאה, והכפייה של שירות צבאי לא מוגבל בזמן, מביא אלפי אריתריאים להימלט מהמדינה. נציבות האו"ם לפליטים מעריכה כי כ-3,000 איש בורחים מאריתריאה לסודאן מדי חודש. על פי עדויותיהם של פליטים ומבקשי מקלט אריתריאים, הבריחה נעשית בדרך כלל ברגל. רבים המנסים לחצות את הגבול נכשלים – ואלה הנתפסים חשופים למעצר שרירותי וכליאה ללא משפט. עונשי מאסר אלה מנוגדים לחוק הבין לאומי – מאחר שלכל אדם שמורה הזכות לחופש תנועה, כולל הזכות לעזוב את ארצם.

הדוח מצטט עדויות של פליטים שהצליחו לברוח מאריתריאה:

"חבר שלי נכלא משום שחשדו בו שהוא מתכנן לברוח מהמדינה. ביקרתי אותו בכלא, הוא סיפר שיש איתו עוד 60 איש שנעצרו מאותה סיבה".

כלואים שהצליחו לברוח סיפרו כי איתם היו כלואים גם אנשים שנעו בתוך המדינה בלי שקיבלו אישור לכך. באריתריאה נדרש אישור מיוחד כדי לנוע בתוך המדינה ממקום למקום.

על פי העדויות והמידע שבידי אמנסטי, מבקשי מקלט שבקשות המקלט שלהם נדחו והוחזרו בכוח לאריתריאה, נידונו למאסר ללא משפט עם חזרתם.

כל מי שבגיל השירות הלאומי נמצא בסיכון גבוה יותר למאסר כי ייחשב כמי שערק מהשירות. אמנסטי ריאיינה פליטים ומבקשי מקלט שבעבר הוחזרו בכוח לאריתריאה ומאוחר יותר הצליחו שוב להימלט ממנה. המרואיינים העידו כי מיד עם חזרתם הם נלקחו לכלא בלי שייערך להם משפט. זמן הכליאה ארך בין כמה ימים לבין כמה שנים, כשקציני צבא או רשויות הכלא מחליטות על כך. על פי העדויות מי שביקש מקלט מדיני במדיה זרה והוחזר לאריתריאה נתפס כמי שהביע ביקורת על הממשלה וחשוף לעינויים, הן כעונש על בריחתו והן כאמצעי חקירה.

ב-2008 השלטונות המצריים גירשו כ-1,200 מבקשי מקלט אריתריאים לאריתריאה. בין דצמבר 2008 לינואר 2009 הם גירשו עוד שלוש קבוצות לאריתריאה. כולם ככל הנראה נעצרו מיד עם כניסתם לאריתריאה. נשים הרות וילדים קטנים שוחררו לאחר כמה שבועות, רובם של מבקשי המקלט שהוחזרו נותרו בכלא וגורלם לא נודע.

הכותבת היא "עובדת בא.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל"

 

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה אפריקה, ב, בעולם, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על 20 שנות עצמאות באריתריאה, ללא זכויות אדם

  1. מאת ארבם‏:

    זוועה.
    חשוב להזכיר שישראל התנגדה באופן סמוי לשחרור אריתריאה מאתיופיה במשך עשרות שנים ולא מסיבות הומניות.
    אתיופיה תמיד הייתה בת בריתה של ארה"ב (עוד לפני שנות ה-70) וקיבלה תמיכה רבה עקב מיקומה האסטרטגי בכניסה לים האדום. החשש באותן שנים היה שאריתריאה עצמאית תהיה אנטי-אתיופית ולכן גם אנטי-מערבית (דיי מובן – האתיופים שלטו בהם באכזריות עשרות שנים) ולכן יפגעו זכויות השייט והמסחר בים האדום.
    הפתרון ככל הנראה (לפחות המציאות מוכיחה זאת) היה להביא את המדינה הזו לסף מלחמה תמידית כדי שלא תוכל לגבש מדיניות עצמאית ובטח לא ליישם אותה.
    גם שווה להזכיר שהנפגעת המרכזית מהרעב בתחילת שנות ה-80 הייתה אריתריאה ולא אתיופיה – פשוט אז עוד נחשבו למדינה אחת. את הגורמים לרעב ההוא – שקטל מאות אלפים וגרם לצופי הטלוויזיה בכל העולם המערבי לצקצק בלשונם למראה הבטנים הנפוחות והזבובים בעיניים – ניתן למצוא לא במחסור באוכל (גם) אלא יותר בפעולתיהם של הממשלות שהחמירו ואז ניצלו את המחסור על מנת לקדם אינטרסים של סחר ומאבקי כוחות גלובליים. שווה רק לציין שאתיופיה ניצלה בין השאר את הרעב לביצוע טרנספר למיליון איש – על בסיס סיבות הומניות לכאורה – אך בעצם מסיבות של כוח ושליטה והחלשת מי שנתפש כמאיים בכל מחיר.