לפני כחצי שנה עזבתי את עיתון "הארץ" לאחר 12 שנים, והסיבות ידועות ומסוקרות לזרא. מצב עיתונות הפרינט מידרדר, התקשורת מפלסת דרך חדשה בעולם הדיגיטלי, ואני הייתי בטוחה שגם אם ייקח לי זמן עד שאמצא משרה חדשה בתקשורת המשנה פניה, לפחות אצליח להתפרנס מעבודות אחרות. הייתי בטוחה שכישוריי, ניסיוני, הידע שלי, ההצלחות שלי, ההמלצות שהבאתי אתי – הכל יסייע בידי, או לפחות לא ימנע ממני למצוא עבודה. לא קריירה חלילה, פשוט פרנסה.

בהתחלה עוד הייתי זחוחה וניסיתי להסתגל לימים מחוסרי אדרנלין. נוסף על עבודתי העיקרית בתקשורת עסקתי בשנים האחרונות בהתנדבות בכתיבה, עריכה וניהול במדיה החברתית, ועל כל זה עוד מצאתי זמן ואנרגיה לעבודות מזדמנות, וגם ליצור לעצמי ולחיות. תמימה שכמותי, הייתי בטוחה שהחריצות שלי תהפוך את העובדה שבעוד חודש ימלאו לי 48 ללא רלוונטית, ושההתנסויות המגוונות שלי בכל כך הרבה תחומי עניין יקרצו למעסיקים המחפשים אנשים בוגרים, מנוסים ובעלי ידע. כמוני יש רבים, מנוסים, יודעים, חרוצים.

כמו כולם, ניסיתי הכל: לוחות, פורטלים, מפה לאוזן, שליחת אימיילים ומסרים למכרים, רשתות חברתיות, שירות התעסוקה. אפילו מצאתי תעסוקה זמנית באמצע תקופת האבטלה ולקחתי אותה בשמחה כדי לא לאבד קשר חלילה עם הרגלי עבודה. העיקר הוא לא רק הכסף אלא התנועה הבריאה של החיים, אמרתי לעצמי כשקמתי בחמש וחצי בבוקר לעבודה שאינה מנצלת אפילו קורטוב מהיכולת האמיתית שלי.

עבר זמן, התאכזבתי, התבדיתי, ואינני יודעת אפילו להניח אצבע על הסיבות לכך משום שאף אחד כמעט אינו חוזר ומספר לך למה: יש לך כישורי יתר, אין לך כישורים כלל, את צעירה מדי, את מבוגרת מדי, עשית המון ואיך תסתפקי בשירות לקוחות בלבד? הדיסוננס מחריף כשאני מביטה במכתבי ההמלצה הנהדרים שלי, ולא מבינה איך זה שאין להם דורש. האם באמת משהו בי לא בסדר?

עם זאת, ותוך כדי כך, אני ממשיכה לבנות לעצמי את העסק הקטן שחשבתי בהתחלה שיהיה נוסף על עבודתי כשכירה. ככל שעובר הזמן ברור לי שהעסק הזה יצטרך להיות פרנסתי העיקרית, וכעת, כחודש לפני סיום התקופה שעליה אני מקבלת דמי אבטלה, אני כבר היסטרית. העסק טרם קם, מעסיקים לא חוזרים. המודעות חוזרות על עצמן בלוחות כך שלא ברור מי מפרסם אותן, מי שוכר עובדים, היכן כל האנשים האלה חיים ופועלים באמת?

לפני כשבועיים, במקרה זה היה ב-1 במאי, הקמתי בפייסבוק קבוצה בשם "היצע וביקוש עבודה". קבוצה שלא למטרות רווח וכדי לנצל קשרים חברתיים מבלי לשלם דמי מינוי לאף אחד. הרי לא כל מעסיק פונה מייד לחברה גדולה לחפש עובדים. אולי מישהו ירצה לנצל את הרשת החברתית דווקא לחפש עובדים טובים מפה לאוזן?

בתוך פחות מיומיים כבר מנינו כמאה חברים, היום כבר 172. חלקם הציגו את סיפורם, התחלנו להתכתב והבנו שהמשותף לכולנו הוא ששוק העבודה נמצא במשבר כלשהו שאינו יוכל להיות מוסבר רק על ידי גרפים רשמיים. לא ייתכן שכל כך הרבה כוח אדם מיומן, חרוץ, משכיל, מנוסה ובעל מוסר עבודה אינו מוצא פתרון תעסוקה. אי אפשר כבר כמעט לתרץ כלום, למרות שתמיד יהיו אלה שירשו לעצמם להתעקש על תעסוקה ספציפית בתנאים נדיבים. הרוב אינם מפונקים. ברוב המקרים השכר נמוך מדי אפילו למחיה בסיסית ואנחנו לוקחים כבר מה שיש, אולם המציאות היא כזאת שמעסיקים כבר אינם נותנים צ'אנס לבעלי ניסיון מועט או נעדר משום שיש על כל משרה קופצים רבים. על הגיל טרם התחלנו לדבר. למרות שידוע לכל שצעירים הם דווקא קבוצת העובדים הכי פחות נאמנה ויציבה במקום עבודה כלשהו, מטבע הדברים, הגיל שלנו הוא אבן הנגף העיקרית.

אני מביטה קדימה באופטימיות, אבל מכירה במציאות. אני יודעת יפה מאוד שמאמני חיים רוחניקים למיניהם מצביעים על המשבר הזה כצומת של צמיחה ופריצת דרך. אבל אם אין קמח אין תורה. אם חשבתי שתצמח לי תקווה מהקמת עסק משלי, לא משנה באיזה תחום, אני מביטה סביב ואני מבינה שהמשבר הכלכלי והגזירות שנועדו לתקן את הרשלנות הפושעת של קברניטי המדינה עד כה לא יזמנו לי פרנסה גם שם. שום צמיחה, שום מציאת הייעוד האמיתי שלי, שום הישרדות.