כל הערוצים בחרו לראיין את לפיד. בעצם, למה? כי הוא רצה?

האם היה ראוי לתת ללפיד זמן מסך יקר שבו שינן כתלמיד חרוץ את כל המנטרות שלימדו אותו פקידי האוצר? האם לא היה נכון יותר לומר לכבוד השר: סליחה. לא אצלנו. תבוא כשיהיה לך משהו חדש לבשר. אנחנו, כולנו, חושבים שהתקציב שהצעת מעוות, לא הוגן ולא הגון. אנחנו, התקשורת, מובילים מחאה. לא רוצים אותך באולפן מאופר למשעי ומואר באור יקרות – לפחות בערוץ 2 ביתך הישן והטוב. אתה רוצה לבוא? תתקן את המעוות.

התקשורת מועלת בתפקידה בכך שהיא לא לוקחת הנהגה ומסתפקת בסדרת ראיונות שאומרים כמה התקציב הזה רע למעמד הביניים וממלמלת משהו, אגב אורחא, גם על העניים. 

סדרת הראיונות הללו היא כסת"ח נאה לתקשורת שמקבלת את רוע הגזירה ובכך, מספקת לטייקונים המפרסמים אצלה חומת מגן. התקציב הוא לא גזירת גורל, אבל כאשר התקשורת נדה בראשה בעייפות, הציבור הולך לאיבוד. כדי לעודד מחאה המונית, התקשורת נדרשת לתת כתף. להנהיג. והיא לא עושה זאת. אולי משום שירדה לזנות.

אז איך מטפלים במשבר? יוצרים מראית עין של "ראיון קשה" עם שר האוצר, חושפים שערורייה של טיסת ראש הממשלה ורעייתו ללונדון במאות מיליוני שקלים וכולם עושים על זה דאחקות בפייסבוק, ואפילו ערוץ 10 שחשף את הפרשה הופך אותה לבדיחה כאשר אמש, בתכנית הלילה הכלכלית, הוא משכיב במיטה זוגית את צמד חברי הפאנל ובהם שלמה מעוז שרק חושב שהמעשה של ראש הממשלה היה "לא טקטי".

לא טקטי?

 למה אתם לא אומרים, למשל, שהכלבים נובחים והשירה עוברת. שכל החשיפות שבעולם לא שמות קץ להתנהלות הראוותנית ולרדיפת שררה של מנהיגנו שעולה לנו ביוקר. שכל החשיפות, הבאות בזו אחר זו, לא ממש משנות משהו אצל מישהו שם למעלה. שהעולם כמנהגו נוהג. שאיש בצמרת הממשלה והאוצר לא משתין לכוון של העניים – ושהתקשורת מתמסרת מרצון.

כל הראיונות בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה, לא יעשו את העבודה בלי שמישהו יוביל כאן את המיליון לרחובות. נכון לעכשיו, כל המלל המתמשך עושה את העבודה של הממשלה: הוא הכליא ברק שלה. נותנים לציבור לשחרר קיטור ואחר כך, תבואנה הגזירות.

דרוש/ה בדחיפות: מנהיג/ת מחאה. רצוי שיהיה פוטוגני. ובלי אותיות גרוניות בבקשה. התקשורת מעדיפה אותך "סקסי": כך זה נקרא בז'רגון המקצועי.

[related-posts title="עוד על המחאה במגפון"]