Skip to content

"לה טרוויאטה" באופרה הישראלית: למה הם צועקים כל הזמן?

הגענו ל"לה טרוויאטה" בציפייה להזיל דמעה. מה שלא קרה בביצוע הפשטני והוולגארי, בתוספת הצווחנות של הכוכבת הראשית לנה כוס. אפילו הביריות והחזה החשוף לא כבשו את הקהל
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

מהרגע הראשון שעלה המסך על "לה טרוויאטה" של האופרה הישראלית במשכן לאומנויות הבמה, נדמה היה שאפשר לנשום לרווחה.  סוף סוף נרגענו מכיבושי האוורסט של בימויים הדוגלים בחדשנות לשמה, ואפשר לנוח מכל תפלות השולחנות הכעורים, גזעי העצים חפויי הראש ושאר עינויים.

ואכן, הבמאי אנדרס זאגארס, מנהל בית האופרה של לטביה, לא התבייש לעטר את קירות הסלון של הקורטיזאנה בטפט אפרורי. כך הבליט את סערת הצבעים הבוהקים בגווני אדום, כחול וזהב צעקני כבר בסצנת הפתיחה, אבל בעיקר בנשף.

כואב הלב? לא ממש. צילום: יח"צ

 ואם כבר להמחיש את חייה של אשת סלון של פעם, למה לא ללכת עד הסוף – למה לא עם ביריות ותחרה, אפילו אם הפולקעס קצת שמנמנות, ומדוע לא עם חזה חשוף? כן, גם זה היה לשבריר שנייה בנשף, כששלושת הגרציות נמלטו מיד אחר- כך עוטות אדרת שחורה משל עירום הוא דבר אסור. והלא כבר לפני למעלה מעשור השתבח הפסטיבל היוקרתי של זלצבורג בדון ז'ובאני, שכבר בסצנת הפתיחה שלו גילחה דונה אנה את רגליה על בימה מסתובבת ובחזה חשוף, ללמדך מהו סמל ה"טוהר" המוצרטי.

עד כאן הבשורות הטובות. לרוע המזל החליט הפעם מעצב התפאורה הלטבי אנדריס פרייברגס להעמיד במרכזו של הסלון עטור הטפטים ספת עור לבנה אולטרה מודרנית וכעורה למשעי עליה ערכה ויולטה את כל וידוייה קורעי הלב – גם כשבא ז'רמון, אביו של אהובה ל"כפר" לדרוש ממנה לוותר על אהוב לבה ובעיקר בסצנת הגסיסה והמחילה בסוף האופרה.

לאריה קורעת הלב של הסיומת הצטרף גם סולם צַבַּעים כעור, שעמד מתחת לנורה חשופה, שהחליפה את נברשת הבדולח המפוארת שהייתה בסלון הפריזאי – וכל זאת כדי שהקהל יפנים את משמעות עונייה המרוד של ויולטה.

מאום לא נשאר בבימוי זה לדמיון החופשי – הכול נאמר בצעקנות וולגארית. את שתי פניה של הגברת עם הקמליות – הטוהר שהתחלף בגינוני מזמוטים, הבליט הבמאי בפשטנות, כשפשטה את שמלת הנשף שלה והתהלכה בביריות.

אתם בטוחים שעשיתם מספיק חזרות? צילום: יח"צ

והתזמורת? כבר מצלילי הפתיחה דומה היה שהמנצח לא השכיל להבעיר אש להבה. אי הניקיונות של הכנר הראשי וכלי הנשיפה המתכתיים, חוסר התיאום בין שירת המקהלה והסולנים לתזמורת   ובתוך המקהלה עצמה, עוררה תהייה באשר לכמות החזרות שהיו. היו אמנם פסקי אתנחתא מדובבים ביופיים הלירי – של הקלרינט או האבוב. אך יותר מכל צרמה הדרך בה כיסתה התזמורת את שירת הסולנים.

כל זה היה בטל בשישים לו היו הגיבורים כובשים את הלב בשירתם. "לה טרוויאטה" היא אופרה שאי אפשר לשבת באדישות בקהל בלי לשיר בלב את הנעימות שלה ולהזדהות עם כאבה של ויולטה. התפקיד הראשי הוא כה תובעני גם באורכו – הגיבורה הראשית שרה בעצם כמעט ללא הפוגה לאורך אופרה של כמעט שלוש שעות. אלא שהסופרן האוקראינית לנה כוס הפליגה בלחץ שהפעילה על קולה הצווחני,  ובעיקר באדישות של גילום תפקידה. רק כשירדה לפיאניסימו חרישי אפשר היה להתענג על קולה ולהזדהות עם מר גורלה

עזר כנגדה היה הטנור הבהיר ז'אן פרנסואה בוראס, שהפליא בשירתו הכובשת אם כי לא היה משוחרר דיו. אך יותר מכל הפריעו המעצורים  בשירתו של הבריטון ויטוריו ויטלי, שלמרות קולו המצמרר בעומקו, נעדרה שירתו מרחב ומשך, והייתה "קצובה" ועצורה. רק במערכה האחרונה השתחררו הגיבורים וריגשו בשירתם. דווקא הזמרים שגילמו את תפקידי המשנה היו במיטבם – דוגמת הבס ולדימיר בראון, שגילם את תפקיד הרופא.

וכך, גם בעידן החמקנות מדיבור ישיר והסתפקות בשליחת  s.m.s, כשהפסקנו להקשיב ולקרוא, בכל זאת הגענו ל"לה טרוויאטה" בציפייה להזיל דמעה מהעין. מה שלא קרה בביצוע הפשטני והוולגארי, כאשר הסולנים לא מצליחים לסחוף את הקהל בשירתם.

2 Comments

  1. גילה
    13 ביוני 2013 @ 7:40

    צפיתי בלה טרוואיטה בשלישי בערב.התזמורת הייתה במייטבה הסולנים היו טובים אפילו מאוד.בקשר לתפאורה? אולי עדייף על כל המודרנזציה של האופורות הקלסיות.מאוד נהנתי אחרי עונה בו נאמר מאתגרת באופרה!

  2. אמציה
    14 במאי 2013 @ 19:12

    ואם כבר עוסקים בגילוח רגליים – בהפקה של ה"רינג" בביירוית בשנת 2000 (אני ראיתי ב 2001) בהתחלת המערכה השלישית של דמדומי האלים, שלוש בנות הריין מחכות לזיגפריד מתאפרות ומגלחות את הרגליים. הבמאי יורגן פלים.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן