Skip to content

על קיצוצים במערכת הביטחון ועל מצעד האיוולת

לחברה הגבוהה של המעצמות הגדולות מצטרפת מדינה קטנה, מעין "אימפריה" זוטא, שב-65 שנות קיומה, לצד התפתחותה המדהימה, שותפה במצעד האיוולת. על "מלחמות שולל" שלא אנחנו המצאנו
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

ההיסטוריונית היהודייה האמריקנית ברברה טוכמן פרסמה את ספרה "מצעד האיוולת" ב-1983. את המצעד היא מתחילה בטרויה,  ב-1200 לפנה"ס, דרך המדיניות הבריטית באמריקה בטרם המאבק לעצמאות, ברבע האחרון של המאה ה-18, ומסיימת אותו במלחמת וייטנאם, שהסתיימה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת. אילו היסטוריונית נפלאה זאת, שהצטיינה לא רק במחקר ותיעוד אלא בסגנון סיפורי מעולה, היתה איתנו, היא ללא ספק היתה מעשירה אותנו בכמה כרכים מעודכנים על מדיניות מטופשת קולוסאלית, הרסנית בכול קנה מידה. לחברה הגבוהה של המעצמות הגדולות מצטרפת מדינה קטנה, מעין "אימפריה" זוטא, שב-65 שנות קיומה, לצד התפתחותה המדהימה, שותפה במצעד האיוולת. 

את הכרוניקה של מצעד הכסילות המדינית שלנו אפשר להתחיל במבצע סיני ב-1956, כאשר בן גוריון הגדול  קשר קֶשֶר אווילי עם אנגליה וצרפת במערכת סיני והכריז על "מלכות ישראל השלישית". כל זאת כאשר כעבור זמן קצר נתפנה צה"ל מסיני בבושת פנים. 11 שנה לאחר מכן, במלחמת ששת הימים, הצליחה ישראל לנצח במלחמה נגד מצרים, סוריה וירדן, אבל מנהיגיה לא ידעו בזמן כיצד לסיים אותה בהסכמי שלום. הטלפון של שר הביטחון דיין היה חד סיטרי; הוא חיכה לצלצול שלא בא. מאז אנחנו תקועים בביצה מהבילה בשטחים ולא יודעים איך לצאת, גם אילו רצינו.

מצעד האיוולת הבא נוהל על ידי "מון ז'נרל" (של מנחם בגין) אריאל שרון, שתכנן להפוך את לבנון, בהנהגת המיעוט הנוצרי, בראשות משפחת ג'ומאייל, לגרורה ישראלית. העילה היתה ניסיון התנקשות בשגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב. שרון הוליך בכחש גם את מעריצו ראש הממשלה בגין, ומתפיסת שטח של 30 ק"מ הגענו לביירות ולשליטה על דרך לבנון סוריה. מקטיף דובדבנים בהר הלבנון ירדנו לשפל בבקעה ומשם חזרה הביתה, מקופלי זנב. הבאנו לגירושו של יאסר ערפאת וההנהגה שלו מלבנון וילדנו במקומו את חיזבאללה.

וכך הלאה וכך הלאה. גם ברצועת עזה וגם ביהודה ושומרון. אמריקה, בדוחקה לקיום בחירות חופשיות בשטחים, יסדה את החמאס, ואנחנו, שהכרזנו עליו מלחמת חורמה, מקיימים איתו שיח וסיג, במקום לדבר עם אבו מאזן. במקרה הטוב אנחנו שייכים לאותה הגדרה ש"פיקח מנסה לפתור בעיות שחכם לא היה יוצר אותן". במקרה הרע זאת טיפשות. וזה המצב במקרה שלנו. והדרך עוד לפנינו במצעד הזה. 

אנחנו לא לבד

אובמה בבנייני האומה (צילום: לע"מ)

איך אמר הנשיא אובמה בהרצאתו המאלפת בבנייני האומה בירושלים? "אתם לא לבד". מובן שהוא התכוון לתמיכה המסיבית של ארה"ב בישראל. אבל בדיעבד אפשר לומר את הדברים לגבי מצעד האיוולת, שישראל היא רק כיתה בחילות שצעדו ועדיין צועדים במסגרתו. בכול הפקעת הקשה והרת הגורל סביב המרובע סוריה, איראן, אפגניסטן  ועיראק בולטת יותר ויותר הנאיביות, חוסר אסטרטגיה וטקטיקה לקויה של הממשל האמריקני ותומכיו באירופה ובמזרח התיכון.

זה התחיל בהכשרת הקרקע לשובו של חומייני וגירוש השאח הפרסי. זה נמשך במערכה שניהלה ארה"ב נגד הסובייטים באפגניסטן. מי שטוען שהכישלון הסובייטי באפגניסטן הוא שהביא להתפוררות האימפריה הסובייטית – טועה ומטעה. הוא הוסיף את הקש האחרון למעמסה הכלכלית שהמשק הסובייטי לא יכול היה לשאת עוד. ייתכן שזירז את התהליך, אך גם זה לא בטוח. כי גם אם המערב ותומכיו סעודיה והאמירויות לא היו מספקים נשק למורדים, הסובייטים היו נסוגים, אבל בתנאים אחרים. 

אפגניסטן נהפכה מארץ שמעבר לסמבטיון לחממה עולמית, הפקולטה המיוחדת, כולל שיעורים ותרגילים, של הטרור הבינלאומי החדש, שנגדו ניצב כמעט כל העולם ושבגרעינו סוג חדש לחלוטין של מלחמה, עם כללים משלה, מבית היוצר של אל קאעידה, הטליבאן ותלמידיהם בעולם. יותר ויותר נצרבת התודעה בעולם כי בימינו, תנועה רצחנית גלובלית קטנה יכולה לנהל מלחמה אפקטיבית באמצעות נשק לא קונבנציונלי (כימי בקטריולוגי, ואולי גם גרעיני) ולוחמת סייבר. לאלה לא צריך חיילות יבשה, ים ואוויר. 

אשר לבריה"מ, זאת לא שכחה לאמריקה ולבעלות בריתה את הגרוש המחפיר מאפגניסטן, ואפשר שבעלות בריתה של אמריקה במפרץ הפרסי סייעו לצ'צ'נים האיסלאמים, שנואי  נפשו ומדיניותו של פוטין. אני משער את חיוכו של פוטין, אם האיש בכלל מסוגל לחייך, לנוכח הפיגוע במרתון בבוסטון על ידי אזרחים אמריקניים ילידי צ'צ'ניה. אבל את הרוסים הפרגמטיים מנחה מדיניות גלובלית, שהשלכותיה הן פנימיות. לרוסיה ישנה, כאמור, צ'צ'ניה, ורבים מבוגרי הלחימה בצ'צ'ניה מפוזרים בקני טרור ברחבי העולם. לרוסיה יש נמל בסוריה. רוסיה, שהייתה מעצמה, רוצה, לאחר התפוררות בריה"מ, לשוב להיות מעצמה משפיעה. בכך  הצליח לא אחר מאשר פוטין. לפוטין יש עניין שאסד יישאר בשלטון, או לפחות שיהיה שותף לו. זאת הסיבה שהרוסים הסכימו עם ארה"ב לקיים ועידה בינלאומית לעתיד סוריה, שעדיין לא נראה באופק. וזאת מפני שהאופוזיציה בסוריה היא מפולגת מאוד. עוד אלמנט הרסני בפצצת זמן זאת. בלוב זה בינתיים הצליח, כי הנסיבות שם הן אחרות, בסוריה זה לא הצליח, והחומרים של המוקשים האלה אינם מבשרים טובות. 

אשר לנו, היסטורית, סוריה הייתה האויב המר ביותר. זה החל במלחמת העצמאות שלנו, ואני הייתי בחזית הצפון, והיא הייתה האחרונה לחתום איתנו הסכם שביתת נשק. אך מאז שנחתם ההסכם – הגבול הסורי היה הגבול ההרמטי ביותר, למעט מלחמת יום הכיפורים ומלחמת ששת הימים. גם אם  אחרים עשו את מלאכתו של השלטון בדמשק, הגבול עם סוריה היה השקט ביותר; האינטרס הסורי הכתיב זאת.

יש לי הרושם, ואני כמובן לא היחידי, שאנחנו עוד "נתגעגע" לאסד, כמו שישנם רבים שנפשם אמנם לא יוצאת אל הרודן הרצחני של עיראק, סדאם חוסיין, אבל מוטב היה אילו הוא ישב שם עכשיו, ומאזן הכוחות במפרץ הפרסי היה מצטמצם לעיראק ולאיראן שכנתה.

ישראל צריכה לדאוג לדמוקרטיה אמיתית בקרבה, לא להיות שותפה לשוחרי דמוקרטיה לוהטים בחוץ. התוצאות של המלחמה העקובה מדם בעיראק עד עצם היום הזה, לא זו בלבד שלא הניבה דמוקרטיה מיוחלת פרו-מערבית, והשנאה והטינה השבטית והדתית משתוללת, אלא שהגב הפוליטי של עיראק הוא למרבה הפליאה אותה אויבת מושבעת ממזרח – איראן. תוצאה ישירה של "מצעד האיוולת". 

גם בעולם הישן, ולא כל שכן בעולם של ימינו, לפני שמעוררים קן צרעות, חייבים לצפות מראש מה הנזק שייגרם לעומת התועלת. גם בווייטנאם, גם באפגניסטן, גם בעיראק, הנזק במאות אלפי הרוגים אזרחי המדינות, בערעור שיווי המשקל הפוליטי, ברבבות  הרוגים ופצועים מקרב צבא ארה"ב, בהון העתק שהמלחמה עלתה למשלם המסים, בשעה שהתוצאה היא לרעת ארה"ב. וכל זאת תוך הונאה קולוסאלית בדבר נשק גרעיני שמצוי בעיראק.

למעט בלוב, ארה"ב כשלה באסטרטגית שגויה, ושמור לה מקום כבוד במצעד האיוולת. כמו גם מעצמות אחרות במערב, בהן צרפת. צאו וקראו את הספר הביוגרפי על הו צ'י מין. פריז, שבה למד, הפכה את הו, מנהיגה של וייטנאם הקומוניסטית, מאידיאולוג לאומי, שלוחם לעצמאות ארצו מעול הצרפתים, למצביא ומנהיג של צפון וייטנאם הקומוניסטית, שהביסה את המעצמה הגדולה בעולם, את אמריקה. אמריקה באיוולתה היא שירשה את הפלונטר המסוכן של צרפת בהודו-סין. מי שהכניס את אמריקה לביצה של הודו סין היה לא אחר מאשר הנשיא ג'ון קנדי, ולא לינדון ג'ונסון. זה האחרון, כטקסאני באופיו, חשב שהכוח יכריע. אבל הוא הגיע למסקנה, ואף אמר זאת: "אינך יכול לנהל מלחמה כאשר יד אחד קשורה מאחור".

וזאת הבעיה של כל המדינות הדמוקרטיות. היום ארה"ב מפויסת עם וייטנאם, ולא משום ניצחון בקרב,  אלא בגלל מציאות כלכלית גלובלית, שהיא הכוח שמניע היום את העולם. לעג האיוולת.

במפרץ הפרסי כללי המשחק שונים, אבל גם שם ניתן היה למנוע את החורבן החומרי ואת התפוררות הרקמה החברתית, אילו עמדו מול המציאות בעיניים פקוחות.

למרבה המזל, בכול הקשור בנו בעת מלחמת המפרץ הראשונה ראש הממשלה היה יצחק שמיר. שמיר, בין ביודעין ובין כתכונה, אימץ את העיקרון שאם אינך עושה מאומה, אינך עושה משגים. במקרה של מלחמת המפרץ זה עבד. האמריקנים העדיפו זאת. אך בפועל, גם ההודעה של הגנרל שוורצקופף, מפקד הכוחות האמריקניים בעיראק, שבעדיפות ראשונה הם מטפלים בקני שיגור טילים נגד ישראל, וגם היירוטים של טיל הפטריוט כאן, היו בחלקם הגדול תרמית. לגבי איראן, הנשיא אובמה מנע מאיתנו צעד קטסטרופלי. 

בטור שלו, "שכנים" (הארץ 6.5.13) תחת הכותרת "אמריקה הכזיבה", עומד צבי בראל על האכזבה והביקורת מצד הנהגת המורדים על שאמריקה עומדת בעצם מן הצד ומסתפקת בהצהרות ולא מספקת נשק למורדים, בשעה שלדעתם רק נשק יכריע את אסד ומשטרו. בראל, אחד הפרשנים הבינלאומיים המעולים לנושא המזרח התיכון, מנתח את הדילמה שבפניה עומדת ארה"ב, כאשר היא נמצאת במקום "לא טוב" באמצע. מצד אחד הזעם לנוכח הרצח ההמוני שמבצע משטרו של אסד, ומצד שני אי אספקת נשק למורדים, שלדעתם תכריע את המערכה. זאת הדילמה הגדולה של אובמה, ואיש עדיין לא הצליח  למצוא את המוצא הטוב. היריבים הרפובליקנים שכחו שמי שהכניס את אמריקה לבוץ בעיראק, שכנתה של סוריה, היה הנשיא ג'ורג' בוש, מנהיגם. 

אובמה מהסס מאוד לתחוב את ידו לקן הצרעות ששמו סוריה 

אובמה, בניגוד לג'ורג' בוש הבן, אינו שלפן, אלא הססן, וההיסוס הוא חלק מאסטרטגיה מדינית גלובלית. הוא לא היסס לחסל את בן לאדן ואינו מהסס לפגוע בבעלי בריתו. אבל הוא מהסס מאוד לתחוב את ידו לקן הצרעות ששמו סוריה. וזה טוב. הנשיא אובמה, כאמור, עמל זה שנים להוציא את אמריקה מהבוץ שהממשל הרפובליקני בנשיאות בוש הכניס אותה לתוכו – גם בעיראק וגם באפגניסטן. אשר לציבור האמריקני, גם הוא, כמו נשיאו, מן הסתם עומד בפני אותה דילמה. אסד נחשב לעריץ שאחראי לרצח המונים. אבל האמריקנים לא רוצים להסתבך במלחמות במזרח התיכון, די להם בהסתבכויות העבר שלהם. 

למעשה, בכול הזירה המזרח תיכונית אין מדינה שחלו בה שינויים בצורה קיצונית כמו במצרים או מתונה כמו תוניסיה, שלשינויים בה אין השלכות ישירות על ישראל. מדובר בעולם הערבי ובעיקר בשכנותיה של ישראל. ודאי שהדברים אמורים במדינות כמו מצרים, שבהן תהליך השינוי עדיין לא הסתיים, אבל בשלב זה נבלמה מעט תסיסה שגרמה לשפיכות דמים. זאת משום שהנשיא מורסי, מנהיג האחים המוסלמים,  ניצב בפני בעיות כלכליות וחברתיות קשות, וזה מכתבי לו מדיניות פרגמטית.

למה שקורה בסוריה יש השלכות מרחיקות לכת על ישראל, לא פחות לדעתי מן ההתגרענות האיראנית. גם ללא נשק גרעיני, איראן  מעורבת עד צוואר במה שנוגע לסוריה וללבנון. ייתכן שהיעדר המדיניות התוקפנית נגד טהראן יביא בסופו של דבר, אחרי הבחירות, או לפניהם, לתזוזה חיובית מצד משטר האייתולות. גם שם המצב הכלכלי הקשה עשוי לשנות מדיניות. אבל סוריה היא סיפור אחר. 

לכאורה הזיקה הזאת בין איראן לסוריה היא פרדוקסלית. בסוריה בת 23 מיליון התושבים שולט הזרם העלאווי, שמהווה כ-11% מהאוכלוסיה במדינה, בשעה שרובה – 73% – היא סונית. אך יש בה קהילה שיעית קטנה, אותו פלג אסלאמי ששולט באיראן.  10% הם נוצרים, מיעוט לא מבוטל, ו- 3% דרוזים. המשטר בדמשק הוא חילוני, זאת בשעה שאיראן היא שיעית קנאית וארגון חיזבאללה בלבנון הוא שיעי דתי קיצוני. ובצד בוחשת תורכיה, והיריב המר של אסד הוא ראש הממשלה ארדואן, שהיה מאוד רוצה שארה"ב תוציא את הערמונים מהאש במקומו. החבית השבטית והדתית שחישק חאפז אל אסד האב – מתפרקת. האב העדיף להוריש את השלטון לבנו הבכור והמוכשר באסל, אך זה נהרג בתאונת דרכים והירושה נפלה לבאשר הצעיר, שהשתלם בלונדון ברפואת עיניים. האב הרודן השאיר לבנו מצב סביר בזירה הלאומית והבינלאומית, כאשר סוריה המבודדת הצליחה להשתחל לשטח הגיאופוליטי, כמי שיש לה מה לומר. אך הוא לא השאיר את החוכמה לבנו, שרפואת העיניים לא אפשרה לו לראות דברים מנקודת-מבט רחבה. אחת הדוגמאות הטיפוסיות לאנומליה היא הקהילה הנוצרית בסוריה. זאת  מוצאת עצמה במלקחיים אדירים.  ברור להם מעל לכל צל של ספק שאם משטר אסד יסולק יבולע להם. במצב הקיים הם נתונים בדילמה קשה, כאשר המורדים קוראים להם להצטרף לשורותיהם. אם יעשו כן הם ייצאו קרחים מכאן ומכאן. 

הדילמה כאן היא מה עדיף: סוריה שקשורה באיראן שקשור בחיזבאללה,
או סוריה בלי אסד, אך עם  גורמים מפוצלים, בהם איסלאמיסטים קנאים,
שעלולים לשנות גבול שקט לגבול של פגזים ורקטות, כמו בעזה,
או להשתלט על נשק לא קונבנציונלי שמצוי בסוריה
 

דילמה דומה קיימת גם אצל הנשיא אובמה בזירה הרחבה יותר. הוא מכיר את הרקע למלחמה בעיראק, הוא מכיר את הרקע למלחמה באפגניסטן, והוא מכיר גם את הרקע למלחמת לבנון. בעניין זה, יש לומר, בולטת לטובה גם הזהירות של ממשלת ישראל, ליתר דיוק של  אהוד ברק וביבי נתניהו, כלפי סוריה. הדילמה כאן היא מה עדיף: סוריה שקשורה באיראן שקשור בחיזבאללה, או סוריה בלי אסד, אך עם גורמים מפוצלים, בהם איסלאמיסטים קנאים, שעלולים לשנות גבול שקט לגבול של פגזים ורקטות, כמו בעזה, או להשתלט על נשק לא קונבנציונלי שמצוי בסוריה. מה גם שבעקבות הפצצת ישראל מאגרי נשק בסוריה, דובר כוחות האופוזיציה בסוריה גינה זאת, רמז למה שיהיה אם "הטובים" ישלטו בדמשק. הוא יכול היה לפחות לשתוק. עד כה ישראל נהגה במידתיות ראויה. תקיפות נקודתיות, כאשר יש להן שייכות הדוקה לביטחון ישראל – כן. התערבות פעילה – לא. ייתכן שמן התשליל ניתן לראות את התמונה של   מדיניות זאת. היא באה לידי ביטוי כאשר פרשן סעודי משבח את ההפצצה הישראלית בסוריה. סעודיה הייתה רוצה שישראל תעשה את מלאכתה לא רק מול איראן, אלא גם מול סוריה. 

מלחמות שמאחוריהן עומדת תעשיית נשק אדירה 

במאמרו "הסופרמרקט הצבאי פתוח 24 שעות" מזכיר ג'ון הארטיגן, מומחה לתעופה ולביטחון, את הפתיחה של "מצעד האיוולת" של טוכמן, שכתבה: "תופעה מיוחדת במינה במהלך ההיסטוריה היא דבקות של ממשלות במדיניות שהיא מנוגדת תכלית הניגוד לאינטרסים שלהם". אלא שכמומחה לביטחון  ולנשק הוא מציין גם את תעשיית הנשק האדירה, שהיא החמצן לכול המלחמות האלה, וכי ארה"ב היא ספק הנשק הגדול ביותר בעולם, בשווי של הרבה טריליוני דולרים. זה הזכיר לי את הסרט "שר המלחמה", שבו מסופר על  בן מהגרים אוקראיני, יורי אורלוב (מגולם על ידי ניקולס קייג'), שמגיע לדרגת סוחר הנשק הגדול בעולם ומעורב, בעקיפין, בהרג וברצח של מאות אלפים, בעיקר באפריקה. כל הפעילות הענפה שכוללת אמצעי הובלה של ציי מטוסים אוניות, זיופים, חיסולים ועוד, היא  לכאורה על פי החוק, שקשה לבכיר הבולשת הפדרלית (בגילומו של אית'ן הוק) למצוא בה שמץ של הפללה. לבסוף, כאשר מצליחים לעצור אותו והשניים מנהלים שיח, אומר לו יורי אורלוב: "הרי אני עושה מלאכתם של אחרים, בצמרת המדינית, כולל נשיא ארה"ב". אנחנו מכירים היבט זה של מלחמות שמאחוריהן עומדת תעשיית נשק אדירה שמייצאת כאמור בטריליוני דולרים. גם אנחנו, הקטנים, גדולים בייצוא זה.

הארטיגן מביא גם ציטוט מתך דבריו של דווייט .ד. אייזנהאואר, נשיא ארה"ב מטעם המפלגה הרפובליקנית ומצביא כוחות בעלות הברית במלחמת עולם השנייה: "כל רובה שנוצר, כל אניית מלחמה שיוצאת מן המספנה, כל טיל שנורה – מסמל בסופו של דבר עושק מאלה שקר להם ואין להם לבוש חם. העולם החמוש אינו מבזבז כספים סתם ככה. הוא מבזבז את הזיעה של הפועלים, את הגאונות של מדעניו, את התקווה של הילדים. לזה אי אפשר לקרוא 'אורח חיים' בכול מובן שהוא. מתוך האובך של איומי מלחמה, מי שנמצא בקו  האש – זאת בסופו של דבר האנושות".

החיים חשובים מכדי להשאירם לגנרלים במדים

אני לא פציפיסט. לדעתי הרובה צריך לשמש להגנה במלחמה. "טוהר נשק" לדידי הוא קנה משומן ונקי לירי. אבל יש "טוהר מידות", ואין לנהל מלחמה רק מכיוון שיש רובים וטילים וכל כלי המשחית שנוצרים ומהווים גורם למלחמות ולמאבקים צבאיים. ואין להוציא מיליונים מכיוון שיש לך צבא שיש לו מדינה, ויש מנגנון משומן, ויש מאגרי נשק וצריך לייצר משוכלל יותר. אין פלא שרבים מן המצביאים, בעולם, ובעיקר אצלנו, שראו את זוועות המלחמה (ואייזנהאור ראה אותן במלוא עוצמתן) הם, עם עזיבתם את הצבא, נמנים עם שוחרי השלום.

החיים חשובים מכדי להשאירם לגנרלים במדים. דבריו של אייזנהאואר צריכים להדהד במיוחד אצלנו לנוכח הוצאת מיליארדים על ההתנחלות בשטחים (צירוף מזויף של מורשת וביטחון) והוויכוח הגדול לגבי קיצוץ בתקציב הביטחון. זאת, כדי לאפשר קצת יותר רווחה, חינוך ובריאות לאוכלוסיה כולה. מבחינה זאת מערכת הביטחון שלנו, ועמה ישראל כולה, היא ללא ספק חלק בלתי נפרד ממצעד האיוולת ונושאת את דגלו בגאווה.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת צבי גיל"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן