השם "בדואי" נקשר בעולם ואצלנו עם שבטי נוודים במדבר שנודדים עם מאהליהם  וצאנם בחיפוש אחר מרעה. במקרה שלנו נקשר שמם בכל הקשור לסכסוכי אדמות מרעה בנגב. בצד החיובי הוזכרו הבדואים כחיילים בצה"ל, בעיקר כגששים. אבל היום הסיפור הוא אחר, חשיבות השינוי היא הרבה מעבר לשם ולהגדרה. הוא קשור בשילוב אוכלוסיה זאת במרקם הישראלי.

בנובמבר שעבר התקיים בהיכל התרבות בראשל"צ טקס לבוגרי המרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה, לאלה שסיימו תואר שני במקצוע חינוך מיוחד.  באתי לאירוע, כי בתי נמנתה עם הבוגרים. הטקס היה מפואר, והדובדבן שבקצפת היה הענקת התעודות לבוגרים. שתי תופעות הרשימו אותי באותו ערב: הרוב היו בוגרות ולא בוגרים, ואחוז ניכר בין הבוגרות היו בדואיות. הן חבשו את הכובע האקדמי מעל כיסוי הראש שלהן המסורתי, פניהן גלויות עם חיוך של שמחה ברגע נכסף זה.

במהלך קבלת הפנים ניגשתי לזוג בדואי והתחלתי בשיחה איתם. הבוגרת נקראת חיתם ובעלה, שליווה אותה, לחץ את ידי והציג עצמו בשם מנעם אבו ערר. הם מהיישוב ערערה שבנגב. לשניהם תואר שני ושניהם עוסקים בהוראה בחינוך. החלפנו טלפונים, והם הסכימו לפגישה איתי כאשר אגיע לאזור.

עברו כשישה חודשים, ובמסגרת אירוע של חנוכת מעון ילדים של ויצו באוניברסיטת באר שבע, לשם הגעתי כחברת הוועד המנהל של ויצו העולמית, החלטתי לשלב את הביקור עם הפגישה המובטחת בערערה עם הזוג אבו ערר.

הגעתי עם חברתי, תושבת באר שבע. מנעם חיכה לנו בפתח היישוב והוליך אותנו אל ביתו, מראה לנו בדרך בגאווה את קריית החינוך, את בתי ספר ואת המרכז לספרות ערבית, בניין המועצה, קופת החולים ועוד.

הגענו לביתו, בית מרווח ומודרני. "הבית שלי הוא כלום לעומת הבית של אחי, שבנה אותו לידי", אמר לנו ומיד הציע לקחת  אותנו לראותו בשלביו האחרונים. אכן, בית גדול עם ריהוט ותאורה מפוארים ביותר. אחיו עומד להתחתן, אבל רק לאחר שיסיים את עיצוב הפנים.

"אנחנו מתקדמים ומודרנים יותר", אומר מנעם, "בדרך כלל הבנים, גם לאחר שמתחתנים, נשארים עם ההורים. יש עדיין השבטיות של ה-ביחד, אבל אנחנו רצינו להיות לבד עם ארבעת ילדינו". חיתם היא בת 29 והתחתנה בגיל 17. הבן הגדול, מועד, בן עשר, שירז בת שמונה, שהד (דבש) בת חמש ולמר הקטנה בת שנתיים וחצי.

גם מנעם, כאחיו, קודם בנה את הבית ורק לאחר מכן הציע לחיתם נישואין. הסלון מודרני, פתוח למטבח מרווח. חדר נוסף צמוד לסלון מכיל ספות אדומות שמורכבות ממזרנים רבים זה על זה, כדי לאפשר לינה לאורחים ובני משפחה שמבקרים. האירוח הוא אחד המנהגים החשובים ביותר, והוא אכן נדיב ביותר.  אנחנו זכינו לשולחן מלא בשרים מכל המינים, כולל כבש, סלטים למיניהם ועוד ועוד.

אוהל בתוך בניין משמש כמרכז לספרות ילדים ערבית

חברתי ואני ידענו על ערערה בצפון, לא הייתי מודעת לערערה בנגב. בוויקיפדיה כתוב שערערה הפכה להיות מועצה מקומית ב-1996. במקור השם המקראי היה ערוער. היישוב הוקם כחלק מהתוכנית להקמת שבעה יישובים לבדואים באזור הנגב, וביניהם רהט, חורה, כסייפה, תל שבע, שגב שלום ולאקייה. בערערה נגב כ-15,000 תושבים. הושקע בה רבות בתחום החינוך. במיוחד התרשמנו ממבנה מקורי שהוקם על שטח של 200 מ"ר, המשלב אוהל בתוך בניין ומשמש כמרכז לספרות ילדים ערבית. שילוב המסורת עם המודרניזציה בדומה לשילוב הכובע האקדמי מעל  כיסוי הראש המסורתי של האשה הבדואית. במרכז הזה יש אולם תיאטרון, ספריה, חדרי מחשבים ומולטימדיה וגם כיתות לימוד. מטרת המרכז היא לקדם ולטפח את ספרות הילדים הערבית ולעודד קריאה. ישנה גם ספריה פעילה, שמפעילה מפגשים הכוללים שעות סיפור, הצגות ומחזות והרצאות לילדים ולהורים. ביישוב ישנם שבעה בתי ספר יסודיים, חמישה על-יסודיים. בית הספר התיכון בערערה מחולק לשלושה בנינים, לומדים בו כאלף תלמידים עם יותר מ- 50% הצלחה של תעודת בגרות. בנוסף יש בית ספר מקצועי "עמל", שאותו מנהל  אחיה של חיתם.

"יותר ויותר מעודדים את החינוך כאן ביישוב", אומרת לי חיתם." אצלנו בבית אמא שלי דחפה אותי ללמוד, אבא פחות". אביה של חיתם התחתן עם שתי נשים. מהראשונה יש לו עשרה ילדים, ובגלל קירבת משפחה ארבעה מהם חירשים. השנייה היא אמה של חיתם, ולה נולדו שמונה ילדים, מתוכם ארבעה סיימו לימודים אקדמיים. אח אחד מנהל בית ספר, שניים מנהלי עבודה בעסק פרטי שלהם. אביה של חיתם היה עסוק בגידול כבשים ונשותיו לא עבדו. היום, אומר מנעם, נשים רבות כבר עובדות, וגם הילודה פחותה.

חיתם עובדת כגננת שילוב במגזר הערבי, עוברת מגן לגן ומאבחנת ילדים עם קשיים. בצהריים היא בבית עם הילדים מרגע בואם מהגן ומבית הספר עד הערב. חיתם גם מבקרת את אמה כל יום. האם גרה ביישוב עם אחותה של חיתם בת ה-27, רווקה עדיין. לדאבון המשפחה, אומר מנעם, "הצעירים במקום מסתכלים על צעירות בנות 17. וזו בעיה".

כיסוי ראש וגילוי לב

חיתם הייתה גלוית ראש כשקיבלה אותנו בביתה עם מנעם בעלה, אך ברגע מסוים עטתה את כיסוי הראש ופתחה את החלון כדי לדבר עם גבר שעזר בגינה. כל עוד היינו שתינו, נשים, עם הבעל, אפשר היה להיות ללא כיסוי. ברגע שהיא נפגשת עם גברים היא חייבת בצעיף, אחד מצעיפים רבים שיש ברשותה והיא מתאימה אותם לכל בגד. "בואו, אראה לכן איך אני עושה זאת", היא אומרת בעליצות. "יש איזה פטנט שמחזיק את הצעיף בצורה יפה שלא יפול". היא מיד פותחת את המגירה בחדר השינה שלה ומוציאה שני צעיפים ורוצה לתת לנו במתנה. סירבנו בנימוס, שכן גם לנו, ללא קשר למסורת, יש צעיפים רבים שמשמשים אותנו כאביזרים נוספים ללבוש, בעיקר סביב הצוואר.

מנעם מספר לנו על הרקע החינוכי שלו. לאוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע קשה להתקבל בגלל הבחינה הפסיכומטרית בעברית, לכן למד לתואר הראשון בנושא ערבית ואיסלאם באוניברסיטת חברון. את תעודת ההוראה קיבל במכללת "אל קאסם" בבקעה על גרביה במשך שנה וסיים ב-2004. "למעשה",  מספר מנעם, "השב"כ עשה לי בעיות בקשר למקום הלימודים בחברון". מנעם פנה לשר המדע התרבות והספורט דאז, מתן וילנאי, שאיפשר לו ללמוד שם ואמר שאיש לא יכול לשלול את זכותו להחליט היכן  ללמוד (וילנאי היה יו"ר ועדת השרים לענייני האזרחים הערבים ועיצב תוכנית כוללת לטיפול בבעיות המגזר הערבי). כך אפשרו לו לעבור את המחסום לחברון ללא בעיות. תואר מ.א. בניהול מערכות חינוך השלים ב-2011 במרכז האקדמי באור יהודה. כאן הוא מפסיק לרגע ואומר לי כמה הוא נהנה מהלימודים במכללת  אור יהודה. לדבריו, יש להם תוכנית נפלאה, והיא מפגש בין תרבויות. במסגרת זו הם הכירו ישראלים יהודים, דרוזים, מוסלמים, סונים, ביקרו בבית הכנסת, בכפרי הדרוזים. מנעם ביקר במצרים ב-2006, שם נתקל באנשים שהסתכלו עליו כעל בוגד, כי היה ביחסים עם היהודים. "אי הידיעה גורמת לבורות", אומר מנעם, "לכן המפגש בין תרבויות כל כך חשוב".

"אתם שומרים על קשר עם התלמידים היהודים הישראליים?" אני שואלת, והוא עונה שאין זמן, אבל חיתם אומרת שדווקא היא והרכזת שלה בקשר טוב. הוא מלמד בבית הספר היסודי בערערה. הוא גם עודד את  חיתם לסיים את תואר המסטר בחינוך מיוחד. את התואר הראשון בנושא זה סיימה במכללת  קיי בבאר שבע. הוא גאה בה ביותר, רוצה שתרזה קצת. היא צוחקת ואומרת לי שהיא מתכננת עוד שני ילדים כשהקטנה תגדל קצת.

לשאלתי איך הם מסתדרים עם המשכורות הם עונים שהם מסתדרים. הוא מקבל משכורת קצת גדולה יותר מזו של חיתם, הם שמים קצת בצד. עד המשכורת הראשונה שלו עזר לו אביו, ולאחר מכן הפסיק. להיפך, אומר מנעם, הוא חייב להחזיר את החובות של ההורים. תודה לאל, יש  פרנסה.

דוגמה לניצול משאבי אנוש

האבטלה במועצה המקומית קטנה, אומר מנעם, רובם מועסקים בעיקר מחוץ ליישוב, ברמת חובב, בדימונה ובבמפעלי ים המלח. עובדים בבניין, בזק, חשמל. בחופשת הלימודים גם התלמידים עובדים לפרנסה, אין כאן מודעות להתנדבות. בניגוד לעבר, מעודדים את הנשים לעבוד גם מחוץ ליישוב ויש הסעה לנשות ערערה למקומות עבודה בחוץ. מעט מתגייסים לצבא. יש לו בן דוד אחד שהתנדב לצבא. רבים מהצעירים נוסעים לגרמניה ולרומניה, ללימודי רפואה בעיקר.  אחיין של חיתם לומד רפואה בגרמניה ובחור אחר שלמד ברומניה מנהל ביישוב מרפאת שיניים. מספר רופאים מהיישוב עובדים כרופאים בביה"ח סורוקה. אותם בוגרי רפואה בחו"ל חייבים לעבור בחינה קשה כאן בארץ שתאשר להם את רישיון העבודה במקצועם. בגלל הנכשלים הרבים נבנה קורס תומך בבחינה זו, שמעניק עשר נקודות לציון הסופי ובכך מקל על אותם הסטודנטים שבחרו ללמוד בעיקר במזרח אירופה ולחזור ולעבוד בארץ.

דרך ארוכה עשתה משפחת אבו ערר מנבטים, שם גרו הסבא והסבתא של מנעם, ורק לאחר ההסכם ב-1982 עברו לכפר וגרו בצריפים ובאוהלים. מאז היישוב גדל, התשתיות שופרו, מערכת הביוב הותקנה. ראש המועצה, דוד בונפלד, ממנף את היישוב ללא הפסקה ושם את הדגש על החינוך. שני אוטובוסים יוצאים כל יום מהישוב למכללות. ישנם שני מעונות יום מהבוקר עד אחה"צ, שמאפשרים לאמהות לצאת לעבודה. הבנייה במקום מתרחבת, ופרויקטים רבים מתוכננים. גולת הכותרת בניית קריית חינוך במקום עצמו, שכן זה הפתרון לקידמה, לרכישת מקצוע, בין אם הוא מקצוע של הצווארון הלבן או הכחול. החברה זקוקה לשניהם.

משפחת אבו ערר מסמלת את הדור החדש שמעז להתקדם בחריצות,  אך יחד עם זאת משמר את המסורת והכבוד של אבותיו. כאשר ממשלת ישראל עוסקת ברפורמה של בניית תשתית אנושית יוצרת, שבעקבותיה ישנם דיבורים רבים על מהותה ועל שוויון בחלוקת הנטל ועוד – יש לשלב את אותה אוכלוסיה שרחוקה מאיתנו חברתית, אך קרובה לנו בזיקה למדינה – האוכלוסייה הבדואית. ערערה בנגב היא דוגמה טובה למה שניתן לעשות.

[related-posts title="כתבות נוספות מאת שיה מלכין"]

_________________________________________________________________________________
שיה מלכין היא יו"ר בית הויס מיסודה של ויצו העולמית המשמש אכסניה וסדנאות למפגשים בנושאים בשרות הקהילה. חברת הוועד המנהל של ויצו העולמית, בעבר שחקנית תיאטרון ומוזיקאית.