עם פרסום רשימת שמונת המועמדים הסופיים לבחירות לנשיאות איראן הצפויות ב-14ביוני התברר, כי "מועצת שומרי החוקה" פסלה את מועמדותו של הנשיא לשעבר ויו"ר "המועצה לקביעת האינטרס של המשטר", עלי-אכבר האשמי רפסנג'אני. בהחלטתו להגיש את מועמדותו בדקה ה-90 הצליח רפסנג'אני, אחד הפוליטיקאיםהותיקים והמנוסים ביותר באיראן, לעורר טלטלה במערכת הפוליטית בארצו. רבים העריכו, כי רפסנג'אני בן ה-79, שכבר הובס בבחירות לנשיאות 2005 על-ידי מחמוד אחמדינז'אד, לא ינסה לשוב ולרוץ שוב בבחירות.

בשונה מפסילת מועמדותו של רחים משאא'י, מקורבו מעורר המחלוקת של הנשיא אחמדינז'אד, שהיתה צפויה למדי, פסילת מועמדותו של רפסנג'אני לא היתה מובנת מאליה. מאז הכריז רפסנג'אני על מועמדותו ניהלו יריביו הפוליטיים מסע הכפשות אישי כנגדו. הם האשימו אותו בשיתוף פעולה עם מנהיגי מהומות 2009, שבו והעלו טענות בנוגע לאורח חייו הראוותני ומעורבותו בשחיתות וטענו כי בגילו המופלג הוא אינו כשיר לשמש כנשיא. החלטת "מועצת שומרי החוקה" לפסול את מועמדותו של מי שמונה על-ידי המנהיג העליון אך בשנה שעברה לתקופת כהונה נוספת כיו"ר "המועצה לקביעת האינטרס של המשטר", לא היתה, עם זאת, פשוטה. רפסנג'אני נהנה עדיין מהשפעה ניכרת במערכת הפוליטית ובממסד הדתי ופסילת מועמדותו עלולה לעורר מחדש מחאה ציבורית. עדי ראייה בטהראן דיווחו בשעות הערב של ה-20 במאי על פריסה חריגה של כוחות ביטחון בעיר. אלה ביקשו, ככל הנראה, להיערך מראש לאפשרות של תגובות זעם בעקבות החלטת הפסילה.

אף כי פסילת מועמדותו של רפסנג'אני לא היתה מובנת מאליה, הסתייגותו של המנהיג העליון מן האפשרות, שיריבו הפוליטי משכבר הימים ישוב לארמון הנשיאות היתה ידועה היטב. ראשיתה של המתיחות בין שני האישים נעוצה כבר בשנות השמונים' כאשר ח'אמנאי שימש כנשיא ורפסנג'אני כיהן כיו"ר המג'לס וכאחראי מטעם מנהיג המהפכה, רוחאללה ח'ומייני, לניהול המלחמה עם עיראק. רמז ליחסים המתוחים בין השניים ניתן למצוא בדברים שאמר ח'ומייני לרפסנג'אני על ערש דווי לפיהם הדבר המטריד אותו ביותר לקראת מותו הם מאבקי הכוחות בין רפסנג'אני לח'אמנאי.

היסטוריה של מתיחות

עם מינויו של ח'אמנאי למנהיג עליון ושל רפסנג'אני לנשיא בשנת 1989 הפכו היחסים ביניהם למתוחים אף יותר. רפסנג'אני מילא אומנם תפקיד מרכזי במינוי ח'אמנאי למנהיג בזכות השפעתו הרבה ב"מועצת המומחים" האחראית על מינוי המנהיג, אך תקוותו לנצל את מעמדו כדי לפקח על ח'אמנאי לאחר מינויו נגוזה עד מהרה. במהלך שנות התשעים קיימו השניים יחסים מתוחים על רקע מדיניות הרפורמות הכלכליות שהוביל רפסנג'אני והפתיחות שהנהיג ביחסי החוץ של איראן.

במאבק בין רפסנג'אני לאחמדינז'אד בבחירות 2005 תמך ח'אמנאי במועמדותו של אחמדינז'אד והיחסים בינו לרפסנג'אני הידרדרו עוד יותר. במהלך המשבר הפוליטי שפרץ בקיץ 2009 התייצב רפסנג'אני לצד מועמד האופוזיציה הרפורמיסטית, מיר-חוסיין מוסוי, וקרא תיגר על התנהלותו של ח'אמנאי במשבר. ח'אמנאי, שהודה בנאום שנשא עם פרוץ המהומות, כי עמדותיו של אחמדינז'אד קרובות אליו יותר מאשר אלה של רפסנג'אני, הרחיק את רפסנג'אני מהובלת דרשת תפילות יום השישי בטהראן ולאחר מכן הדיח אותו גם מתפקידו כיו"ר "מועצת המומחים". הוא השתדל, עם זאת, שלא לדחוק את רפסנג'אני סופית אל מחוץ לגדר הפוליטית והעדיף, לפיכך, להותירו בתפקיד יו"ר "המועצה לקביעת האינטרס של המשטר".

בהתקרב מועד הבחירות נדרש ח'אמנאי להכריע בשאלה במי לתמוך בבחירות הקרובות. המנהיג העליון נמנע אומנם מלהכריז פומבית על המועמד המועדף עליו, אך ניסיון העבר מוכיח כי מקורביו מודעים היטב להעדפותיו הפוליטיות. הם אף עשויים במקרה הצורך להתערב באופן פעיל על מנת לשפר את סיכוייו של המועמד הרצוי מבחינתו לזכות בבחירות, כפי שארע בבחירות 2009.

מועמד מיומן או חתרן בלתי-הלאה?

הבחירה הניצבת בפני ח'אמנאי אינה פשוטה. מחד גיסא, הוא זקוק לנשיא שיהיה בעל ניסיון מוכח ויכולת להתמודד באופן יעיל עם האתגרים המשמעותיים הניצבים בפני איראן, ובראשם המשבר הכלכלי. אילו אושרה מועמדותו של רפסנג'אני, הוא היה ללא ספק המתמודד המנוסה ביותר במערכת הבחירות. עליית ערך המטבע המקומי ביחס לדולר מייד לאחר שהכריז על מועמדותו מעידה על כך שגם במשק האיראני תלו תקוות רבות ביכולתו להציל את כלכלת איראן הקורסת בהשפעת הסנקציות הבינלאומיות לאחר שמונה שנים של כלכלה פופוליסטית בסגנון אחמדינז'אד. לרפסנג'אני יש ניסיון רב בהובלת רפורמות כלכליות, שהצליחו לשקם במידה רבה את כלכלת איראן לאחר המלחמה ההרסנית עם עיראק בשנות השמונים.

רפסנג'אני היה עשוי לסייע לח'אמנאי גם בשיקום תדמיתה של ארצו בזירה הבינלאומית. הוא יכול היה להפוך ל"פניה המחייכות" של איראן במדינות המערב הרואות בו פוליטיקאי מתון ופרגמטי, במיוחד לאחר שנים בהן זוהתה איראן עם "המתריסן הלאומי" אחמדינז'אד.

מאידך גיסא, ח'אמנאי נזקק לנשיא נאמן שיהיה תלוי בו עד כמה שניתן, יממש מדיניות התואמת את השקפותיו ולא יקרא תיגר על מנהיגותו ועל ערכי היסוד של הרפובליקה האסלאמית. הוא מייחס חשיבות רבה גם לבחירת נשיא, שירגיע את המערכת הפוליטית לאחר שנים של מאבקי כוחות בצמרת הפוליטית, שפגעו בראייתו ביכולת ההרתעה של איראן מבית ומחוץ. את כל אלה – רפסנג'אני לא יכול היה לספק.

ח'אמנאי ידע היטב, שעם רפסנג'אני בלשכת הנשיא הוא היה עלול להתגעגע לשני הנשיאים הקודמים: מוחמד ח'אתמי ומחמוד אחמדינז'אד. תפישת עולמו הרפורמיסטית של ח'אתמי נחשבה אומנם על-ידי ח'אמנאי כאיום של ממש על עתיד המהפכה, אך הוא לא התקשה לרסנו בעת הצורך באמצעות מגבלות חוקתיות שהטיל עליו. אחמדינז'אד העז אף יותר מקודמו לקרוא תיגר על מנהיגותו של ח'אמנאי, אך הוא נעדר בסיס כוח פוליטי משמעותי שהיה עשוי לסייע לו בעימותים שניהל מול לשכת המנהיג. רפסנג'אני, לעומת זאת, נהנה ממעמד ומניסיון פוליטי משמעותיים הרבה יותר. הוא עשוי היה לנצל את שובו ללשכת הנשיא על מנת לחדש את השפעתו במוקדי קבלת ההחלטות באיראן, מהם הורחק בשנים האחרונות. הוא יכול היה אף לנצל מעמד זה כדי למלא תפקיד פעיל במאבקי הירושה, שעשויים להתפתח באיראן בשנים הקרובות לנוכח גילו המתקדם של ח'אמנאי ומצבו הבריאותי.

רפסנג'אני מציב בפני המשטר גם אתגר אידיאולוגי לא פשוט. בשונה מאחמדינז'אד הוא אינו נחשב אומנם כנציג "הזרם הסוטה" הקורא תיגר על תפישת שלטון חכם ההלכה ועל מעמד אנשי הדת, אך קירבתו לרפורמיסטים הנחשבים על-ידי המשטר כמי שמערערים על ערכי המהפכה ומסכנים את יציבות המשטר מעוררת התנגדות בממסד השמרני.

רפסנג'אני גם היה מתקשה לספק לח'אמנאי את הרגיעה הפוליטית לה הוא זקוק. הוא נחשב "סדין אדום" בעיני האגף הימני-רדיקלי במחנה השמרני ובעיני בכירים במשמרות המהפכה, שעל מעורבותם הגוברת בפוליטיקה ובכלכלה הוא מתח ביקורת חריפה בשנים האחרונות. בחירתו כנשיא היתה מתכון כמעט בטוח לעימותים קשים בין לשכת הנשיא לגורמים בימין הרדיקלי, אנשי דת קיצוניים, כדוגמת איש הדת הבכיר, אייתוללה מוחמד תקי-מצבאח יזדי, ובכירים במשמרות המהפכה. עימותים אלה עלולים לפגוע עוד יותר בלכידות הפוליטית הפנימית.

בזירה הבינלאומית יכול היה רפסנג'אני להציג פנים מחייכות כלפי המערב, אך גם לנקוט יוזמות מדיניות שאינן עולות בקנה אחד עם עמדותיו של ח'אמנאי. הצהרותיו של ח'אמנאי בשנה האחרונה בזכות המשך העמידה האיתנה והתנגדותו הנחרצת לפשרה בנושא הגרעין ולפתיחת משא ומתן עם ארצות-הברית מבטאות את תפישתו הבסיסית לפיה פשרה אסטרטגית עלולה להוביל את איראן במדרון חלקלק לעבר ויתורים נוספים. רפסנג'אני, שכבר ביטא בעבר את תמיכתו העקרונית בזכות שיחות ישירות עם ארצות-הברית, עלול היה לנקוט ביוזמות מדיניות עצמאיות. ספק רב אם ח'אמנאי היה מעוניין בכך.

נאמנות על-פני ניסיון

בסופו של דבר הכריע ח'אמנאי בזכות נאמנות פוליטית תוך העדפתה על פני ניסיון פוליטי. הכרעתו אינה צריכה להפתיע. המשטר האיראני כבר הוכיח בעבר, כי חשיבותה של נאמנות פוליטית גוברת לעיתים על ניסיון מקצועי. ראש עיריית טהראן מוחמד-באקר קאליבאף, למשל, מונה בשנות התשעים למפקד חיל האוויר של משמרות המהפכה אף כי לא היה טייס. רק לאחר מינויו יצא קאליבאף לקורס טייס בצרפת.

לאחר 16 שנים בהן נאלץ להתמודד עם שני נשיאים שלא הקלו על חייו, החליט המנהיג הקשיש, שהוא אינו מעוניין לשוב ולראות "חתרן בלתי-נלאה" בארמון הנשיאות. עתה יצטרך ח'אמנאי  להכריע במי מבין שמונת המועמדים שאושרו על-ידי "מועצת שומרי החוקה" ראוי לו לתמוך. אם ניסיון פוליטי חשוב מבחינתו בכל זאת, הוא עשוי להעדיף את יועצו לעניינים בינלאומיים, עלי-אכבר ולאיתי או את ראש עיריית טהראן קאליבאף. אם צייתנות פוליטית חשובה עבורו יותר, הוא עשוי להעדיף את מזכיר "המועצה העליונה לביטחון לאומי", סעיד ג'לילי.

ההחלטה לפסול את מועמדותו של אחד מותיקי המהפכה האסלאמית היא יום עצוב עבור רפסנג'אני אך צריכה להטריד גם את המשטר. בשנים האחרונות דחק המשטר כוחות פוליטיים משמעותיים אל מחוץ לקונצנזוס הפוליטי. המאבק בין האופוזיציה הרפורמיסטית לבין הנהגת המשטר, שהגיע לשיאו במהומות 2009, הוביל לדחיקת מנהיגי המחנה הרפורמיסטי אל מחוץ לגדר הפוליטית. מנהיגי האופוזיציה, שהשתייכו בעבר לאליטה הפוליטית, הוקעו מאז כבוגדים וכמסיתים. בשנתיים האחרונות היפנה המשטר את עיקר מאמציו כנגד הנשיא אחמדינז'אד ומקורביו  שהוגדרו על-ידי הממסד הדתי-שמרני כ"זרם סוטה" בשל עמדותיהם המתריסות כנגד אנשי הדת ותפישת "שלטון חכם ההלכה".

פסילת מועמדותו של רפסנג'אני מהווה שלב נוסף בהצרת האליטה הפוליטית השלטת באיראן והיא עלולה לקעקע סופית את הלגיטימציה של המשטר, שהתיימר בעבר לשלב בין מרכיב אסלאמי המבטא את ריבונות האל למרכיב דמוקרטי-רפובליקני המבטא את ריבונות העם. דחיקתם של זרמים פוליטיים ורעיוניים מתחרים מהמערכת הפוליטית עשויה בטווח הקצר לסייע לממסד הדתי-שמרני לשמר את מעמדו בצמרת הפוליטית בתמיכת משמרות המהפכה ואנשי דת רדיקלים. ההחלטה לפסול את מועמדותו של רפסנג'אני עשויה להצביע על כך, כי המשטר חש עצמו בטוח דיו כדי להדיר פוליטיקאי ותיק ורב השפעה מהליך הבחירות. האליטה השמרנית עלולה, עם זאת, לגלות בעתיד הלא רחוק, כי במאמציה לדכא כל מוקד כוח פוליטי ורעיוני חלופי, היא צמצמה למעשה את מרחב התמרון שלה בהתמודדות עם האתגרים הפוליטיים הפנימיים שעוד נכונו לה.

[related-posts title="מאמרי פרשנות קודמים של ד"ר רז צימט"]