דווקא מארסיי – השדירה והמישור

ושוב במארסי, והפעם אל האזורים היותר פופולריים בקרב המקומיים, הצעירים האנרכיסטים, וסתם אלו שלא אוהבים שנכנסים להם לוורידים

Print Friendly

ארמון הלונגשום - שני מוזיאונים, פארק, ואפילו גן חיות שלם מפלסטיק. צילום: עמית מנדלזון

מרכז העיר מארסיי מכיל הרבה מאוד פינות חמד שתיירים לא מגיעים אליהן בכלל, בין אם אין להם זמן או שאין להם מושג (על קיומן). נסו לא לחשוב במונחים של "שינקין", כי תאבדו לחלוטין את קנה המידה. אבל לפני שזה יקרה אקח אתכם אל קור ג'וליאן (Cours Julien) על בתי הקפה שלו, חנויות היד שנייה והגרפיטי המטמטמים שמעטרים את הקירות והחנויות בשכונה; אל "המישור" (La Plaine), הסיירה של מארסיי עם השוק הענקי שנערך שלוש פעמים בשבוע. וכמובן אל השדירה המפוארת, הלונגשום (Longchamp), המסתיימת בארמון המדהים ובפארק הנהדר הצמוד אליו – שם גם אני גר, בין היתר.

כאן עלי להבהיר: מארסיי איננה עיר נקייה או מנומסת, מארסיי היא בלאגן ים תיכוני עם הסוואה צרפתית לא מוצלחת. שימו לב על מה אתם דורכים, כי כלבי מארסיי אוכלים טוב, והבעלים שלהם משוכנעים שתפקידם ל"דשן את המדרכות".

תאטרון הברנרדין בלילה - צילום: עמית מנדלזון

נמשיך במעלה הקנבייר. הצומת הבאה כבר מתחילה להיראות כמו מארסיי במיטבה, רעש, שיכורים, קבצנים, מק דונלד, מצד ימין מטה המשטרה הארצית בעיר, מחוצה לו תוכלו להריח חשיש (בצרפתית קוראים לזה Shit בלי שום קרבת משפחה, תאמינו לי), אך את שוטרי מארסיי לא מעניינים המעשנים. והסוחרים? כל כמה ימים מוצאים אחד אחרי שנוספו לו שניים שלושה חורים במקומות לא הגיוניים. אבל עזבו את המשטרה, פנו שמאלה ותנועו קדימה עד שתמצאו את עצמכם כשמשמאלכם תיאטרון הברנרדין.

הברנרדין נוסד ככנסייה ב-1637 והתפתח בתוך מאה שנה עד למבנה שהוא היום ומאז הוא מחליף ייעוד. נכון להיום הוא מוזיאון ובית ספר לאמנות ותיאטרון. מיד אחריו אנחנו פונים שמאלה ועולים כלפי מעלה. אל תשאלו שאלות ותשמרו אוויר לעלייה, לא משהו ארוך במיוחד אבל תלול. עוד לא הספקנו לשפוך לאגר ומימין נראה את המוזיאון לאמנות יפה. חלק מקומפלקס לאמנויות (החלק השני הוא הקונסרבטוריון למוזיקה), ולידם דוהר לו בגאון סוס הברזל (אל תשאלו, בואו ותראו).

המוזיאון לאומנות יפה - צילום: עמית מנדלזון

למעלה ניצב "המישור" La Plaine, מעין מישור על פני כל הגבעה כשמרכזו הוא כיכר ז'אן ז'ורס הענקית. שלוש פעמים בשבוע נערך בה השוק הכי גדול והכי זול בעיר. השוק ממלא את כל הכיכר ונמשך עד לשעה 13:00, כמו כל השווקים הניידים, בגדים, נעליים, כלי בית, ירקות, פירות, אלקטרוניקה, צעצועים, מזרונים, שטיחים, בדים, בקיצור הכל. בין השורות המסודרות יש סיכוי סביר שתמצאו את החאפרים שמוכרים בזיל הזול מותגים מזויפים, ואם הם שם, בטוח שיש גם שוטרים בסביבה. המוזר הוא שהשניים מעולם לא נפגשו.

סצינה טיפוסית, שוק ז'אן ז'ורס - צילום: עמית מנדלזון

הכיכר חיה כל שעות היום והלילה, בארים, בתי קפה, מסעדות, מגרש משחקים לילדים ואפריקני אחד שכל ערב מגיע למקום עם מערכת סאונד קומפלט, שומע מוזיקה ומרוקן את הבאר הסמוך ממלאי הבירה. מהכיכר הזו יצאו האחים מונגולפיה בכדור הפורח (המילה מונגולפייה פירושה היום בצרפתית כדור פורח) לחצות את הים התיכון, ואנדרטה על שמם בולטת על קיר של אחד המבנים בככר.

פרסום מחתרתי עם הנחיות לחיסול - צילום: עמית מנדלזון

ה"מישור" הוא איזור המחיה של הצעירים, יחד עם הכיכר הסמוכה אליה נגיע מיד. מכאן מתנהל הקרב בין התושבים למשטרה על הלגיטימציה של מצלמות האבטחה. על קירות השכונה תוכלו למצוא הנחיות כיצד לחסל מצלמות ומפות מדויקות של מיקום כל המצלמות בעיר. תושבי "המישור" לא אוהבים שהמדינה תוחבת את אפה בענייניהם.

חצר ג'וליאן - גרפיטי - צילום: עמית מנדלזון

בצדה הדרומי של הכיכר, בין שני בנקים, עוברת סימטה והיא תוביל אותנו ל- Cours Julien – חצר ג'וליאן אם תרצו. קירות השכונה ודלתותיה מעוטרות בגרפיטי בכל פינה ויש סיכוי סביר שאם תחזרו אליה שלושה שבועות מאוחר יותר חצי מהעבודות יעלמו וחדשות יופיעו במקומן. גדולי הגרפיטאים עברו בשכונה והשאירו בה את חותמם שהושמד על ידי הוונדליסטים, לא לפני שצילמתי (אני מתעד את הגרפיטי בעיר זה חמש שנים).

חלק לא קטן מהמסעדות ובעלי החנויות הזמינו אומני גרפיטי כדי לעטר את חזית העסק שלהם. תופעה שהפכה לעסק צדדי מכניס וזול יותר מעיצוב חלון הראווה באופן מסורתי. חלק מהאוסף תוכלו למצוא כאן. מאז נוספו אלפים חדשים. בקירות שעליהם אין כתובות או ציורים מודבקות כרזות חתרניות או מודעות על אירועים וקונצרטים מסוגים שונים.

סמטאות השכונה מלאות בחנויות בגדים, חנויות יד שניה ואפילו חנות אספנים שקשה מאוד להיכנס אליה עקב עומס השטויות שאסף בעליה עם השנים. בארים ובתי קפה נעימים ומלאים ומסעדות טובות תוכלו למצוא גם בסמטאות וגם בכיכר המרכזית (בה נערך כל שבת שוק איכרים), סדנאות, עבודות יד, גלריות ועוד – הכל באותו מתחם, והחשוב מכל, מדובר במתחם פתוח שהוא מהבודדים ללא תנועת כלי רכב והורים מוצאים בו פתרון נהדר – מצד אחד לאפשר לילדים מעט חופש ומצד אחר לשתות משהו ולקשקש עם חברים.

Cours - Julien בלילה - צילום: עמית מנדלזון

גם הופעות רחוב מתוכננות ולא מתוכננות תמצאו בחצר ג'וליאן. הכל עניין של תזמון, אם יהיה לכם מזל, אולי תתקלו בשוק עבודות היד שנערך פעם בכמה חודשים או ביריד הצמחים או סתם בחבורה שהחליטה לצאת ולשיר ברחוב.

דקורציה של חנות קעקועים ופירסינג - צילום: עמית מנדלזון

זמר רחוב בחצר ג'וליאן - צילום: עמית מנדלזון

גם כאן החיים אינם מפסיקים בשעות הערב, ונמשכים אל תוך הלילה, למגינת ליבם של השכנים. היות שברחובות הסמוכים, עד לכנסיית Notre dame du Monde וכמובן בסמטאות החצר עצמה, תוכלו למצוא כל סוג של אוכל שרק תרצו (אורקאיני, לבנוני, מקסיקני, יווני, פקיסטני, סיני, יפני, צרפתי, תאילנדי, רוסי, איטלקי, וסביר להניח ששכחתי משהו) – אין שום סיבה להתרחק.

וראש בשמיים, ג'ירפת הברזל - צילום: עמית מנדלזון

הקטע האחרון של הסיבוב שלנו מחייב ירידה לקנבייר. נחזור לכיכר ז'אן ז'ורס ומכאן נוכל לקחת את רחוב קוריאול (Curiol), שם תגלו כמה מנומסות ה"נשים העובדות" של מארסיי. הרחוב מוביל ישירות אל ככר לאון בלום, בו יושבת עיריית הרובעים הראשון והשביעי. בימי הקיץ משמשת רחבת הכיכר והסככה במרכזו לקונצרטים לציבור (בשעות הערב). במקום ניצבת לה בגאון ג'ירפת הברזל שהחליפה את ג'ירפת הספרים, שהועלתה באש על ידי אוהדי קבוצת פאריז סן ג'רמן באחד מקרבות הרחוב אחרי משחק כדורגל בין הפריזאים לקבוצה המקומית.

הג'ירפה היא ניסוי מעניין שמצליח מעל למשוער. בחלקה התחתון יש מדף ובו מכניסים אנשים ספרים משומשים ולוקחים אחרים לקריאה. תמיד יש מי ששם במקום ספרים ותמיד יש מי שלוקח לקרוא. מעין ספריה עירונית קטנה בלי כאב הראש של המנהלה.

משהו משוק האספנים - צילום: עמית מנדלזון

הקטע הזה בו אנחנו עומדים הוא גם מקום משכנו של שוק האספנים (Marche de brocantes) שנערך באביב ובקיץ בכל שבוע שני או שלישי, בסוף השבוע. מוכרים בו ענתיקות וגם שמאטעס במסווה של ענתיקות. השוק נמשך לאורך כל שעות היום ובהחלט שווה לבקר בין דוכניו. יש להבדיל בין שוק האספנים לבין ה-Vide Grenier, שנערך בכל שכונה בנפרד מדי שבת או חג במהלך האביב והקיץ, ובו כל משפחה שולפת מהבוידעם את כל מה שהיא רוצה למכור ומתייצבת – מעין מכירת מוסך גדולה, קולקטיבית, שמושכת קהל ענק. כמובן שלמכירה באיזור הפראדו יגיעו יותר אנשים כי אופיה של השכונה מבטיח שאיכות הסחורה תהיה טובה יותר, אבל העניין הוא שהמכירות הללו זוכות להצלחה רבה. הורים רבים מלבישים את ילדיהם בבגדים יד שנייה, נשים קונות שם נעליים, ילדים ומבוגרים קונים ספרים וצעצועים ובעצם מה לא?

מכיכר לאון בלום כבר לא נוכל להחמיץ את כנסיית הרפורמה או אם תרצו, הסן וינסנט דה פול הניצבת בצומת ששת הרחובות במרחק 200 מטר מאיתנו.

כנסיית הרפורמה - צילום: עמית מנדלזון

אבן היסוד הראשונה של המבנה הונחה ב-1611 וב-1868 נהרסה לחלוטין כדי לפנות מקום לכנסיה הניצבת לפניכם. המבנה נחנך רשמית אחרי 24 שנה של עבודות וחיכוכים, בשנת 1886.

מזרקת הדנאיד - צילום: עמית מנדלזון

משמאל לכנסיה פסי הרכבת הקלה יובילו אותנו אל ככר סטלינגראד ואל הבראסרי לה דנאיד על שם המזרקה היפיפיה שבמרכז הרחבה. הקהל מכאן והלאה יותר מבוגר מאשר ב- La plaine, אבל בעל אופי דומה. הרבה מאוד אקולוגיסטים חיים בסביבה והבראסרי היא המקום בו כולם יעדיפו לקבוע פגישה. אוכל לא רע, בירה טובה, קפה סביר, אבל היין לא משהו.

שדירת הלונגשום בלילה - צילום: עמית מנדלזון

מכאן אנחנו נכנסים לשדירת הלונגשום, שבמרכזה מתגורר עבדכם הנאמן. שדירת הלונגשום ושני הרחובות המקבילים בשני צדיה מלאים בגלריות, פה ושם באר נחמד ומסעדה טובה. כאן גם מקום משכנו של העיתון החתרני ה- QCFD במארסיי. השדירה מוצלת בקיץ ונעימה להליכה, שדירה צרפתית עם כל המשתמע מכך.

ארמון הלונגשום - צילום: עמית מנדלזון

בקצה השדירה ניצב לו בגאון המבנה היפה ביותר בעיר: ארמון הלונגשום. למרות שמו לא גר בו מעולם מלך, הוא נחנך בשנת 1869 ושימש כמנהלת המים של העיר. כל תעלות המים מנוקזות אליו עד היום. נכון להיום הוא מכיל שני מוזיאונים בכל אחד מאגפיו – מוזיאון הטבע באגפו הימני ובשמאלי המוזיאון לאמנות יפה.

המפלים של הלונגשום - צילום: עמית מנדלזון

המזרקה ומפלי המים של המבנה מדהימים ביופים עם מאות הפריטים המפוסלים בצורה מושלמת. הארמון כולו עבר בשנים האחרונות סדרה של שיפוצים ונקיונות שארכו כמעט שלוש שנים.

קטע מתקרת מרפסת הלונגשום - צילום: עמית מנדלזון

עולים אל המבנה. מהמרפסת שלו נשקף נוף מהמם של העיר. המרפסת עצמה יפהפיה, תקרתה מעוטרת ופסלים ניצבים בה ובכל המבנה. הארכיטקטורה מושלמת. אבל זה לא נגמר כאן, בצדה השני של המרפסת נפרס חלקו הראשון של הפארק, המקום בו הורים לוקחים את ילדיהם לשחק, וכולם תופסים שמש על המדשאות בין העצים והפסלים הזרועים בו. כאן גם נערך מדי שנה פסטיבל הג'אז השנתי של מארסיי באווירה נהדרת. בצדו האחר של הפארק מדרגות כלפי מטה אל חלקו השני של הפרק, ושם הוצב לאחרונה גן חיות שלם מפלסטיק, לשמחת הילדים.

מפארק הלונגשום אפשר לצאת גם בצדו השני היורד אל "חמשת השדירות" – Cing Avenues, אזור שכשמו כן הוא, בלי הרבה דמיון – מקום מפגשן של חמש שדירות. מתחת ללונגשום מקדימה נמצאת תחנת הרכבת הקלה ומאחוריו תחנת מטרו כך שגם אלו שמתקשים בהליכה או מתעצלים יוכלו להשתמש בתחבורה הציבורית כדי ליהנות מיופיו ומהשלווה בו.

גן חיות מפלסטיק - צילום: עמית מנדלזון

הסיורים הקודמים:

הנמל
האיים
חדש מתוך ישן תוציאו
מכחול לירוק
בין ערבים ליהודים

 
Afficher centre bobo sur une carte plus grande

 

 

 

 

 

Print Friendly

על אודות עמית מנדלזון

צלם, עיתונאי, ארכיטקט, מעצב ואיש הי טק, חי במארסיי, צרפת. יזם שותף ונכון להיום עורך ראשי של מגפון. מתמקד בצילום חדשות, צילום רחוב, וכתיבה http://www.amitm.com
פוסט זה פורסם בקטגוריה ג, סיפורים מצולמים, פנאי, תיירות בחו"ל, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על דווקא מארסיי – השדירה והמישור

  1. מאת אילנה קובץ'‏:

    עמית אפשר להגיד לך משהו? האתר והמגפון שבו אתה כנראה משקיע או אחד מהבעלים ידוע בתור אתר חינמי שלא משלם שקל לכותבים בו ובמצב כזה הוא רווי אינטרסים כי למה שיכתבו בחינם אלא אם מקבלים טובות הנאה או אחרות? זכותך לכתוב בו מה שאתה רוצה כי אתה אחד מהבעלים אבל רואים שאין לך שום רקע עיתונאי ושום שיקול עיתונאי אתה מיחצן כנראה בגלל שמשלמים לך או שיש לך סיבה אחרת בלי הרף את העיר הכי לא סימפטית בצרפת- מדינה שישראלים ויהודים צריכים להתרחק ממנה בגלל המוסלמים והשנאה ליהודים- (תבוא לראות כמה מאות אלפי יהודים ברחו מצרפת השנה ונמצאים בישראל) עובדה שאפילו אתה כותב כמה היא מלוכלכת. אם אתה רוצה שיקראו את הכתבות שאתה כותב או שאחרים כותבים פה תעשה את זה במינון סביר ולא בצורה שמראה שיש פה אינטרס – המגפון הופך לשופר של ממשלת צרפת אולי? או משהו אחר. ברור שזכותך להכניס פה איזה תכנים וכתבות שאתה רוצה שרובן אגב תוצרת של הודעות לעיתונות, אבל תחשוב שחוץ ממך יש עוד אחרים ואחרות שאתה רוצה שיקראו אה?????

    • אילנה,,, איש לא משלם לי אגורה ואם היית קוראת את הסדרה מהתחלה היית מבינה למה אני כותב, אני גר כאן חי כאן ומצלם כאן וכל מה שאת כותבת על רווית שנאה הוא בגדר השמצה או חוסר ידע ואת זה אני מנסה לשנות, את הסיורים בעיר אני מתכנן את התמונות אני צילמתי, היוזמה שלי ואני לא מקבל אגורה על כך. עצם התגובה שלך היא השמצה גסה ונובעת מבורות או שמישהו שילם לך לכתוב את זה אחרי הכל המשפטים בהם את משתמשת בהם דומים מאוד מאוד לכל אותם טוקבקים ותגובות מוזמנות. לא רק שראיתי אלפי יהודים שבאו לישראל ראיתי עשרות אלפים שחיים במארסיי ומאות אלפים בכל צרפת. ואת לעומת זאת מעולם לא היית כאן ואת מצטטת מישהו כמו תוכי טמבל