אלף שנות קהילה יהודית באנדרטה תלת-ממדית

המוזיאון לתולדות יהדות פולין שנפתח לא מכבר בוורשה הוא הגלעד האולטימטיבי של קהילה יהודית שהייתה פעם הגדולה בעולם – נמחקה ואין לה תקומה. מסע וירטואלי לפולין של פעם ושל ימינו, בעקבות מסע אמיתי שנערך באביב

תולדות יהודי מזרח אירופה שייכות רובן להיסטוריה. יש כמה חריגים: בהונגריה ישנה קהילה, אף כי מספר חבריה שמוצהרים כיהודים שנוי במחלוקת, וההסתה האנטישמית אינה מסייעת לחיזוקה. ברוסיה, באוקראינה ובביילורוסיה ישנן קהילות יהודיות פעילות. יש רסיסי קהילות ברומניה, ביוגוסלביה ובצ'כיה. בפולין מדובר בשתי קהילות קטנות, שחלקן מורכבות מדור שני ושלישי שאחד ההורים שלהם היה יהודי. אלה מצויות בעיקר בוורשה, בירתה של פולין, ובקרקוב, בירתה העתיקה והציורית מאוד של הממלכה בשעתה.

אבל הפעילות הענפה בכול הקשור למורשת היהודית בת יותר מאלף שנים היא של הממסד הפולני, ובראשו ממשלת פולין. פולין כמעט ריקה מיהודים ( בניגוד לגרמניה של היום), אך גם בהיעדר יהודים, יש בה כיסי אנטישמיות מצד חוגים שונים, בעיקר בפרובינציה, ובראש וראשונה בקרב הקתולים, הדת הדומיננטית במדינה. מצד שני,  זאת גם אחת הממשלות הפרו-ישראליות ביותר באירופה, ואפשר שהיא  הידידה  הגדולה ביותר. גם האינטליגנציה הפולנית היא ברובה אוהדת ליהודים.

לי זה הביקור הרביעי בפולין מאז המלחמה. הביקור הראשון היה בחלקו הזמנת הטלוויזיה הפולנית, עדיין בעידן הקומוניסטי (1986), ומאז נסעתי בחברת משפחתי, דור שני ושלישי. הביקור האחרון נערך בסוף אפריל, ולצערי החמצתי את פריחת הלילך, שניחוחה ממלא את החלל, חזק יותר מפריחת ההדרים אצלנו.

חלומם של תרמילאים  ותיירי מחנאות וקרונות מגורים ניידים

פולין היא אתר תיירותי שגילו האירופים, ובעיקר הדור הצעיר, תיירי התרמילאים. הארץ רחבת ידיים, משתרעת מן הים הבלטי בצפון ועד והרי הטאטרה בדרום. יש בה נהרות, אגמים, חורש ויערות, מהם פושצ'ות של אלפי קמ"ר. חלומם של תרמילאים  ותיירי מחנאות וקרונות מגורים ניידים. יש בה ערים ציוריות עם שכיות חמדה היסטוריות, בראשם קרקוב, בירתה העתיקה של פולין בדרום, וורוצלב (ברסלאו) במערב, ורשה, בעיקר העיר העתיקה היפהפיה במרכז ופוזנן וגדינייה בצפון. חל שיפור ניכר בסלילית כבישים רבי נתיבים, אף כי עדיין יש מקום רב לשיפור. אבל לא ככה התחילה התיירות לאחר מלחמת העולם השנייה.

מעבר לתחושה האישית  שמבעבעת כמו איזה גייזר פנימי, אני בכול פעם תוהה לגבי החידה של ההתייחסות של פולין לשואה על אדמתה. אני מוצא סמל בסתירה הזאת, בין היתר במודע או בתת מודע, בהיעדר שילוט ותמרור בולט ומתמשך אל כל גאיות ההריגה, ובראשם אושוויץ ובירקנאו. ה"תיירות" לפולין במשך יובל שנים הייתה תיירות "שואה". לא באו לפולין, ובוודאי שלא לפולין הקומוניסטית, כדי לראות את האחו, את היערות, את הנהרות והאגמים שבהם משופעת ארץ זאת, שגודלה כגודל צרפת. זה היה ביקור בקבר האחים הגדול בתבל, במקום שבו הושמדו רוב היהודים במזרח אירופה. גם היום בפולין המודרנית הנוסע יודע את הכיוון לאושוויץ, בעיקר בקבוצות מאורגנות. אבל הוא לא ילמד עליו משילוט. השילוט הדומיננטי בדרך לאושוויינצ'ים שייך למרכזי קניות, למכונים, לפארקים, למקדונלד'ס, ואם יש שילוט אז הוא חלק משורה של כתובות ועליהן רשום בין היתר: "מוזיאון אושוויץ".

קבר האחים הגדול בתבל (צילם: דין לנר)

אני אמנם רואה באושוויץ של היום מוזיאון קר, אבל הפולנים היו צריכים לראות בו את "מחנה ההשמדה אושוויץ". האם יש כאן איזו תחושה לאטנטית לא נוחה שדווקא פולין נבחרה על ידי הנאצים למוקד ההשמדה ההמונית? אולי משום שפולין הייתה אנטישמית. זאת אניגמה, גם משום שהנאצים רצחו גם רבים מקרב האוכלוסייה פולנית, מקרב האינטליגנציה, הכנסיה, תנועות השמאל.

זאת סימביוזה מוזרה, אבל היא עבדה

אבל יש בהחלט פן אחר לאותה פולין שאירחה את היהודים, מכיוון שזה שירת אותה בפנים ובחוץ, אבל האנטישמיות בה הייתה לא רק עממית, אלא גם ממסדית. שערו בנפשכם. מצד אחד מדינה קולטת קהילה מוזרה בעלת דת יהודית, ועדה חרדית הגדולה בעולם, עם המנהגים המוזרים, לבוש מוזר של קוזאקים. זאת מכיוון שהיהודים רצויים כלכלית, תרבותית, חברתית. מצד שני, היהודים נוהרים אליה ביודעם שזה הרע במיעוטו ויש להפיק את התועלת המרבית. זאת סימביוזה מוזרה, אבל היא עבדה. אחרי מלחמת העולם הראשונה, בתקופת היות מנהיג פולין המרשל יוזף פילסודסקי, האנטישמיות קצת הנמיכה את הטון. אבל בתקופת יורשו, גנרל רידז שמיגלי, היא עלתה כפורחת, כשבמרכזה תנועת האנדקים הידועה לשמצה. שמיגלי עצמו לא היה ידוע כחובב יהודים, גם לא ראש הממשלה סקלאדקובסקי. גם לא שר החוץ, שהיה מקורב לפילסודסקי. הוא דווקא צידד בקשרים עם גרמניה הנאצית, עד שזאת דרשה את דאנציג, ולכך סירב. זאת הייתה עילה לפרוץ מלחמת העולם השנייה. בפולין היה מיעוט גרמני גדול, ה"פולקסדויטשים", שללא ספק בחלקם הגדול היו פרו-נאצים, ומקרבם פעלה רשת ריגול יעילה. הראיה: בתוך כמה שעות לפני הבליץ היבשתי הרס  חיל האוויר הגרמני את כל בסיסי האוויר של פולין. בהסתער החיילות הגרמניים לפולין לא היה אף מטוס פולני כשיר להמראה. אלמלא בגידה זאת, מטוסי הקרב וטייסיהם המעולים היו נלחמים היטב, כשם שלחמו כוחות היבשה. וורשה הייתה  הבירה היחידה באירופה שעמדה במשך יותר משבועיים מול התקפה אדירה ביבשה ובאוויר.

אשר ליהודים, האנומליה הזאת קיבלה מעין חיזוק אצלי השבוע. ב-16.5.13 שלח לי איזי  בר-ניר מאמר מאת בני גבירצמן, שפורסם באתר שלו באותו יום, בו תיאר איך בקיץ 1939, בעת שענני המלחמה התקדרו מעל אירופה, בדק זאב ז'בוטינסקי תוכנית של אברהם (יאיר) שטרן, שהיה אז בין ראשי אצ"ל,  להנחית בחופי הארץ צבא יהודי, שיתפוס את השלטון מידי הבריטים ויבנה מדינה יהודית. הבדיקה התבססה על כך ששלטונות פולין היו מוכנים לסייע למימוש התוכנית, ואצ"ל החל בהכנות מעשיות לביצועה. שכן מטרת הממסד הפולני, לדעת המחבר, הייתה להיפטר מן היהודים. הוא מזכיר שעוד בשנות "המרד הערבי", בשנים 1936-1939, זכה אצ"ל לסיוע צבאי נדיב מאוד ממקור שלכאורה היה בלתי סביר לחלוטין: ממשלת פולין. היו גם שיחות בין ראשי אצ"ל למנהיגי פולין בעניין הזה. אלא שב-1 בספטמבר 1939 פלשו הנאצים לפולין, ובמקום עצמאות ניחתה על העם היהודי השואה.

פולין לא הייתה הראשונה שרצתה להיפטר מן היהודים בדרך של "פינוי". היה זה היטלר שתכנן להביא להגירת היהודים מגרמניה לארץ ישראל בשנת 1934, עם עלותו לשלטון, ואף הכין לצורך  זה בתי מלאכה וחוות, כדי שהאנגלים יתייחסו ליהודים כאל אלמנטים יוצרים. האנגלים מנעו זאת. עם כיבוש פולין ב- 1939 עלתה אצל היטלר "תוכנית מדגסקר", רעיון פולני להקים קולוניות וליישב בהן יהודים. לשם כך נשלחה לאפריקה משלחת פולנית בראשות סגן אלוף לֶפֶצקי. אבל הממסד הפולני עצמו בשעתו, כולל שר החוץ בק, לא ראה את התוכנית בעין יפה (מתוך wiki.answers). אין חדש תחת השמש. היהודים היו אובייקט לגירוש בהרבה ארצות בעולם, כולל גם פולין, שבה חיו שלושה וחצי מיליון יהודים.

האנדרטה ללוחמי גטו ורשה (הצילום באדיבות צבי גיל)

יכול להיות שהתחושה הלא נוחה לציין בשילוט בולט כי רוב מלאכת רצח היהודים על אדמת פולין אכן קיימת, ולא צריך להבליטה. הדוגמה הבולטת ביותר בתחום זה היא האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה. אני זוכר שבאחד הביקורים המשפחתיים ברכב, קשה היה לנו מאוד להתמצא ולהגיע לאנדרטת גיבורי גטו ורשה שמצויה בכיכר. רבים מהתושבים גם לא ידעו למה אני מתכוון, ושאלתי בפולנית. היום, רבים מהצעירים דוברים אנגלית. אז דיברו רק פולנית. שילוט ראוי לא היה, וגם  היום הוא לא קיים. גם אם זאת בעיה כללית של שילוט ותמרורים בפולין, דווקא בכול הקשור בשואה היה עליהם להתאמץ ולעשות הכול כדי שבמרחק רב ממוקם זה יהיה שילוט, כפי שמקובל באנדרטות חשובות ברחבי העולם.

התשובה לאנומליה 

פולין תמיד הייתה גאה בעברה ובגבורת אנשיה שלחמו על עצמאות ארצם בכול התקופות, כשהיא נמצאת בין הסדן הגרמני לבין הפטיש הרוסי. הפעם היא מבקשת למלא את החלל היהודי במורשתה, במשך יותר מאלף שנים. אני רוצה לציין כי רצון זה הוא לאו דווקא מוכתב מלמעלה. רשויות מקומיות שונות עושות זאת ככול שידן הכלכלית משגת וקיים ציבור שמעוניין בכך. בביקור בוורוצלב מצאתי ביטוי לכך, כמו אתר לזכר לוחמי גטו ורשה והמרכז התרבותי, שבו גם בית כנסת ומוזיאון יהודי זוטא. זה מוצא ביטוי, אפילו בעיר קטנה כמו עיר הולדתי, זדונסקה-וולה, בת 45,000 תושבים. עושים משהו. כאן התארגנה קבוצת צעירים בראשות צעירה בשם קמילה קלאוזינסקה, מרצה אקדמאית למקצוע המורשת היהודית, והמבצע הראשון היה לנקות ולשקם את בית העלמין, שהיה הרוס לחלוטין המצבות מנופצות, הצמחייה ושורשי העצים עשו את השאר. בעזרת יוצאי העיר, ובראשם פרופסור ווגנר ממכון וייצמן, דור שני, ואחרים, שוקם בית הקברות, נערך רישום של מצבות שלא ניתן לשקמן ונבנתה חומה נאה סביב האתר. הגוף שעשה זאת הייתה תנועת "יחד" שהקימו הצעירים, ועם הפסקת פעילותה נחתם הסכם שכול הכספים בקופה יהיו קודש לאיסוף מורשת יהודית למוזיאון העירוני הקטן.

אני מביא  דוגמאות אלה כדי להצביע על כך שהרצון לשקם את זכר המורשת היהודית קיים בהרבה מקומות, והוא נובע מאיזה דחף אינטלקטואלי, תחושה שבלי התבלין הזה ששמו הקהילה היהודית, ההיסטוריה של אומה זאת לא תהיה שלמה. וזה נכון. פולין בלי יהודים לא הייתה פולין. מה גם שבפרסומים הפולקלוריסטיים מוזכרת האמירה היהודית שהשם היהודי של Polska  הוא פו-לין, לאמור "פה- נ-לין". נשמע כמו לקוח מן המקרה וייסעו מן הקאווקאז ויחנו בפולין.

המוזיאון החדש, מבט החוצה (צילם: צבי גיל)

התשובה הפולנית הממלכתית לסוגיה הזאת של מורשת  יהודית היא הקמת ההיכל המפואר – המוזיאון לתולדות יהודי פולין. מוזיאון זה, אולטרה-מודרני באדריכלות שלו, מרשים בחוץ ומרתק בפנים, ניצב מול האנדרטה הוותיקה של לוחמי גטו ורשה, יצירתו של הפסל נתן רפפורט. משפחתו של רפפורט, יליד ורשה,  נספתה בשואה, וכמה מיצירותיו מצויות גם בישראל. המוזיאון אמנם כבר נחנך רשמית, אבל ההתקנה של תערוכת המולטימדיה המרכזית נמשכת עדיין. בעזרתה של דמנקה, המדריכה, יכולנו לראות מצגת  וירטואלית של התכנים בתערוכה זאת.

 "מוזיאון השאלות האמיצות"

המנהל בפועל של המוזיאון, אנדז'י טסודק, כתב: "זאת הפעם הראשונה יוצגו תחת קורת גג אחת תולדות אלף שנות  נוכחותם הרצופה של היהודים בפולין – מימי הביניים עד ימינו אלה. שכן עבר פולני יהודי זה הוא בעל השפעה מכרעת לא רק על דמותה של פולין של היום ועל זהות תושביה, אלא אף על דמותה של אירופה ושל העולם כולו". אם המצגת שראינו באודיטוריום הענק של המוזיאון אכן תשקף מה שיהיה בו, אז ניתן לומר (וראשי המוזיאון אומרים זאת) כי המכלול  ארכיטקטוני-מוזיאוני זה אינו מתיימר לספר את כל האמת. ואכן, על העטיפה של החוברת בעברית נכתב "מוזיאון השאלות האמיצות". אין ספק שהמבקר, בעיקר היהודי, ולא כל שכן יהודי שנולד שם או שמוצאו משם, יש לו הרבה שאלות. משום כך זה לא יהיה מוסד ראווה פסיבי, אלא ישמש כמרכז חינוך ותרבות, למופעים של קונצרטים ודרמות,פעילות של מבוגרים וצעירים. בקיצור – מקום שבו המוצג הסטטי יעורר שיח וסיג, חשיבה עצמית, תהיות והסברים. כל זאת כאשר מעלים מחדש מתהום השכחה את המעיין היהודי האדיר של הקהילה היהודית בפולין, שממנו רוו שלושה וחצי מיליון יהודים במאות קהילות פזורות ברחבי הארץ.

המוצגים נחלקים לשבע גלריות, שכול אחת מציינת  תקופה מסוימת בתולדות יהודי פולין. היא נפתחת בעידן היערות, מעין צירוף של אגדה והגדה, על ראשית ההתיישבות היהודית בפולין. הגלריה השנייה מוקדשת לימי הביניים, כאשר סוחרים יהודיים מספרד ומגרמניה באו לפולין, והראשון בהם איברהים אבן יעקוב. לאחר מכן באה שעתו של עידן הפריחה, שבמרכזו הקהילה היהודית בקרקוב, בירת פולין אז, באזור קז'מייז', בתי הכנסת, הספריות, מוסדות התרבות, הסעד. בגלריה הבאה אנו מתוודעים לתקופת הדמים, הפוגרומים נגד הקהילות הקטנות – ה"שטעטל" – במאות ה-17 וה-18. דווקא במדור זה אנו עושים הכרה עם הסביבה הפיזית שבה גרו היהודים, הסמטאות, מבני בתי הכנסת שלהם שכולם נבנו מעץ וקל היה להבעירם. בהיכל ניצבים פיגומים של מבנה סמלי כזה. כאן מובאת דמותו של "המתמיד" מאת ח.נ. ביאליק, העוני  המחפיר, החיים מהיד אל הפה, המצוקה הכללית, בצד המקורבים לאצולה. התקופה הבאה היא תקופת הפיצול המדיני, כאשר הארץ מחולקת בין ממלכות פרוסיה, אוסטריה ורוסיה. זה גם עידן התיעוש, בראש וראשונה של תעשיית הטקסטיל שמרכזה בעיר לודז', תעשיה שבה שלטו היהודים ופירנסה את בתי מלאכה היהודיים בטבעת העיירות סביב לודז'. כאן מובאים המנהגים היהודיים שרווחו במאות ה-19 וה-20, לאחר מלחמת העולם הראשונה וייסוד פולין כרפובליקה. הקמת תנועות פוליטיות וחברתיות. המסגרות התרבותיות  השונות, האמנויות, העיתונות הענפה, החוגים הסלוניים, בתי הקפה, הקולנוע ,האמנים, הסופרים המשוררים, ביניהם גדול משוררי פולין בעת הזאת, היהודי יוליאן טובים. במקביל מובאת האנטישמיות שהרימה ראש. מדור זה מוליך את המבקר אל 13 יישובים נבחרים במרחבי פולין, מגדיניה אשר על הים הבלטי ועד דרוהוביץ', עירו של ברונו שולץ. ואנו על סף מלחמת העולם השנייה והשואה.

כפי שניתן לצפות, זאת גלריה רחבת היקף, והיא מביאה לא רק את השואה אלא הסיפורים של עדים, מהם פולנים רבים אשר ראו כל זאת, וגם של יהודים שסיפוריהם מתועדים, כמו גם העובדה שלא ידעו מה מצפה להם.

וכאן בא סיפור הגטאות, גאיות ההריגה ומחנות הריכוז. בלי לפסוח על היחס של פולנים רבים כלפי היהודים במצוקתם, יחס שנע בין שמחה לאיד לבין אדישות. אבל מצוינים בהבלטה אותם פולנים, פשוטי עם, שועים ואנשי כמורה, שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים, ורבים מהם זכו לאות של חסידי אומות העולם. מספר הפולנים שזכו לתואר הזה על ידי יד ושם הוא הגדול ביותר מבין כל המדינות תחת כיבוש. יותר מ- 90% מיהודי פולין נרצחו בידי הנאצים, אבל חלק מהשרידים חשבו תחילה לחזור למקום מושביהם לפני המלחמה, וכאן חיכו להם חורבן שני, הרס, רדיפות והרג מצד הפולנים עצמם. לבסוף רובם היגרו. מעט מאוד נשארו. וזה מתועד במוזיאון.

משלחת תלמידים לפולין (צילם: דין לנר)

במדור האחרון, שעוסק בעידן שלאחר המלחמה, העידן הקומוניסטי, חיי השרידים היהודים קשים, וחלקם מתכחשים למוצאם. אבל עם נפילת המשטר הקומוניסטי, ב-1989, החיים היהודיים, לפי המסכת של המוזיאון, החלו  לקום לתחייה. אם למונח "תחייה" הכוונה היא למורשת היהודים בפולין – זה נכון. הראיה – המוזיאון הגדול ביותר לתולדות יהודי פולין. אם מדובר בחיים של ממש, הרי שאין לזה בסיס. לכול היותר קומץ היהודים שנשאר בפולין ושומר על המורשת היהודית, הוא עוד מדור במוזיאון הזה. קהילה זאת קבורה במקום ולא תקום עוד לעולם.

אפילוג – איפה מדינת היהודים

סיירנו בהיכל ובאולמיו ובמרחבים שלו, שרובם עדיין ריקים, אם כי יש כבר התחלות. אבל ראינו את המצגת שללא ספק משקפת מה שיהיה, שכן החומרים והתיעוד מצויים. לאחר שאתה מסתובב בחלל הענק הזה ורואה את המצגת, התוצאה היא רטט, לא רק ליליד פולין כמוני, אלא גם למלוויי, משפחתי וחברתי שהיו איתי, ילידי הארץ. זה מצמרר. יצאת מן המאה ה-10 למאה ה-21 וכול הכרוך בזה, עידן  חדש שבראשיתו ממשלת פולין מקימה אנדרטה, מהדהדת, מאירה, תלת-ממדית אור-קולית מדהימה, על  הקהילה היהודית התוססת ביותר עד לשואה. הייתה ואיננה עוד.

רובם המכריע של שרידי הקהילה באו לארץ ישראל לפני העצמאות, במהלך המלחמה ומיד לאחריה. אם כך,  טבעי היה שלישראל, כמדינה יהודית שקלטה את השרידים, והשרידים הם שסייעו להקמת המדינה ולביסוסה – יהיה חלק ונחלה באנדרטה מיוחדת זאת. הגברת מרטה וורובל, מנהלת גיוס תרומות  להקמת המוזיאון, מסרה כי הקמת המוזיאון תעלה כרבע מיליארד דולרים. ראשיתו ביוזמה פרטית של  המכון היהודי ההיסטורי, ולאט לאט הוא זכה לשיתוף פעולה הדוק מצד ממשלת פולין, בראש וראשונה מצד מיניסטריון התרבות ועיריית ורשה וכן מצד גורמים ציבוריים ופרטיים ברחבי העולם. למטרת המימון הוקמה ועדה בינלאומית. בין התורמים משפחות וקרנות יהודיים וכן קרנות מגרמניה וממדינות אחרות. סך כל התרומות הבינלאומיות כיסה 66% מההוצאות. תרומות מפולין הגיעו לכדי 31% והכנסה אחרת – 3%. קרן חדשה נוסדה לא מכבר בקנדה.

לאחר הסיור ביקשתי מדננקה ויזור, ממוצא יהודי, לבדוק אם ממשלת ישראל נמנית עם התורמים. היא הבטיחה לי לבדוק את הנתונים לגבי תרומה מישראל וזה מה שכתבה: "אין שום תרומה מצד ממשלת  ישראל. לחלוטין לא". קומץ חברות ישראליות שפועלות בפולין תרמו כ- 50,000 זלוטי, שהם בערך 15,000 דולר.

הנה. ממשלת מדינת היהודים, המצהירה השכם והערב  שהיא-היא אחראית לגורל היהודים בעולם שהיא מבקשת שכולם, ובעיקר הפלסטינים, יכירו בה כמדינה יהודית כתנאי בל יעבור לשיחות מדיניות. היא-היא זאת שקלטה את רובם המכריע של השרידים מפולין. היא שקיבלה במישרין ובעקיפין עשרות מיליארדים  במישרין ובעקיפין בשילומים ובפיצויים. היא שמקפחת ומבזה את ניצולי השואה. ישראל זאת לא מצאה  מינימום של גדלות נפש ופתיחת הכיס כדי לתרום לאותה מצבה יהודית אדירה אפילו סכום סמלי יחסית. מה זה כבר בהשוואה לגרעון של 43 מיליארד שקל.

הייתה פעם בארץ התאחדות עולי פולין, הגדולה מסוגה. משרדיה היו ברחוב דיזנגוף. היא פונתה משם, ורבים מחבריה פונו אף הם – לעולם הבא. מה שנותר הוא מטה ומחשב בביתה של יו"ר השרידים של יהודי פולין, לילי הבר, דור שני. לשלוח את הנשיא יליד פולין למוזיאון – זה כמובן. משהו כאותה בדיחה יהודית-פולנית ידועה: קצין פולני יהודי בכיר שהה באכסניה, נהנה מכול טוב ולן בחדר המפואר ביותר. בצאתו שאלה אותו בעלת האכסניה: אדוני הפולקובניק, מה עם הכסף? על כך השיב: כסף לא אקח, אבל כוס תה אשתה ברצון.

ככלות הכל, אנחנו אימצנו את  לוחמי גטו ורשה, שהוסיפו לאתוס הציוני לאומי והכתירו בו את יום הזיכרון לשואה בתוספת – "גבורה". ומה עוד תבקשי מאיתנו ממשלת ורשה. הרי אנחנו ביחסים מצוינים. מוכרים לכם ציוד ביטחוני, ציוד רפואי, ציוד תקשורת, מכונות ועוד, בהיקף של 250 מיליון דולר (בשנת 2011 עלייה של 11% לעומת שנה קודם לכן – לפי מכון הייצוא) והיחסים בינינו משגשגים. אנחנו לא מבקשים מכם שתחזירו את המיליארדים שווי הנדל"ן היהודי. וחוץ מזה אנחנו בעצמנו, בגנים שלנו, פושטי יד, ועם ביסוס הריבונות היהודית – גם פושטי כיס. לכך אני יכול להוסיף גם פושטי רגל מוסרית וערכית כללית. זאת בצרוף בושה וכלימה שלי, כאזרח המדינה שנולד בפולין.

במקום קומפוט 

בבניין המוזיאון אין עדיין מסעדה. אני משער שאם תהיינה מסעדות, אחת מהן לפחות תגיש את המאכלים  שאופייניים כל כך למטבח היהודי הפולני: בורשט (מרק סלק) צלול כיין בורדו עם קרעפלך (כיסנים), מרק עוף זהוב עם קניידלעך, ברווז בתנור כשבישבנו בקבוק, כדי לשמור על הפיגורה, ראש דג קרפיון שמחזיק פרוסת גזר, געפילטע פיש, צימעס מגזר, מרק קרופניק (מגריסי פנינה), קאפושניאק מכרוב כבוש, כבד קצוץ, רגל קרושה (גאלר) וקוגל מתוק בוכה (כהגדרת סבתי), גריוועלאך (פצפוצי שומן אווזים) וכמובן – מלך המטבח, הצ'ולנט, ובלבו הקישקע. ולקינוח רסק תפוחי עץ, קומפוט. כל אותם מאכלים שדוחים את נכדיי ומעלים בי גירה וזכרונות.

"מונולוגים מהקישקע" בתיאטרון היידישפיל

וכאילו לפצות אותי על החסר הזה,עם שובי הייתי בבכורה של תיאטרון היידישפיל בהצגה "דיאלוגים מהקישקע". סיפורים ושירים על אותו חלק קולינרי, בלתי נפרד ממורשת יהודי פולין. נו וכוס תה חזק עם שתי קוביות סוכר " פססססס איין  מחָיֶיה".

>>> אתר האינטרנט של המוזיאון לתולדות יהדות פולין

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל

פוסט זה פורסם בקטגוריה ג, מאמרי עמדה, תיירות בחו"ל, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.


newsletter

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>