מייל שקיבלתי:

עירית שלום,

נחשפתי למאמרים וטורים שכתבת ומאוד התרשמתי מהחוזק והרכות במקומות המתאימים. ברצוני להעלות את מערכת היחסים שלנו ולקבל מספר נקודות השקפה ותמיכה מצידך.

אני אלמן עם שלושה ילדים בגיל בית ספר יסודי.  בת זוגי היא אמא לילדה בגיל קרוב לקטנים שלי. אנחנו חיים יחד זה שלוש שנים, מערכת הזוגית שלנו טובה, אך יש בעיות ביחסים של בת זוגי עם בתי הגדולה. הסמכות ההורית בביתנו משותפת לי ולבת זוגי. מתחילת המגורים המשותפים שלנו, הן לא מסתדרות. אני מאוד מצר על כך ואפילו בשלב זה כועס על עצמי, כיוון שכבר שנים הדבר לא זוכה לפתרון.

שוחחתי עם בתי כדי להרגיעה, אבל כל פעם שבת זוגי העירה לה הקשר ביניהן התדרדר שוב. היינו בטיפול משפחתי, בחודשים הראשונים ותוך כדי טיפול היה נדמה שרואים אופק חיובי בעניין זה. וכך חלפו שלוש שנים, ובשלב זה לי אני בטוח שזה לא יכול להימשך כך.

אנסה להעביר את התרשמותי מהמקרה:

מצד הילדה: אני מבין שקשה לה לקבל המצב, ובוודאי לאחר האובדן של אמא. ובכל זאת, עם זה שאני מחזק אותה ומעודד, ותומך, ומנסה להעביר לה ולהבהיר לה במצב, היא עדיין לא מוכנה לקבל את בת זוגי. מאוד מפריע לי שהילדה חושבת שאני לטובת בת זוגי ולא לטובתה, מה שלא כך (מובן שישנם מקרים של סמכות שאני לא יכול לערער את סמכותה ולבטלה בגלל ויכוח ביניהן).

מצד בת הזוג: מאוד קשה אפילו להעלות זאת על הכתב, אך אני חושש שמכיוון שעבר זמן רב כל כך, היא כבר לא מסוגלת לאהוב את הילדה. מאוד מפריע לי שהיא לא  מנסה כבר להתקרב אל הילדה. מאוד מפריע לי שבתקופה האחרונה הילדה עברה שינויים הורמונליים (מחזור) ובת הזוג לא ניסתה לעזור בכך.

אבקש את חוות דעתך, על מקרה זה וכן את עצתך האם יש לזה עתיד.

תגובתי:

שלום לך, האב המודאג. קראתי כמה פעמים את מכתבך, אתה מתאר בכאב מצב שבו אתה נקרע בין שתי נשים שאתה אוהב – הבת הבכורה שלך, שהתייתמה מאמה בגיל מאד צעיר, והאשה החדשה שנכנסה לחייכם ומנסה למצוא את מקומה.

ברור שקשה להשיב בלי עוד הרבה מידע – על מה ההערות שהבת מקבלת, על מה הוויכוחים, מה היה בטיפול, כמה זמן הוא נמשך ולמה הפסקתם אם זה הועיל. אבל אנסה להתייחס למידע שהצגת.

האינטואיציה שלי אומרת – עזוב אותן בשקט. אתה מנסה לדחוק את בת זוגך לתפקיד אמהי "בכוח", וזה לא עובד. מישהו צריך לשחרר את חברתך מהמאמץ להידחק לנעליים של האם שנפטרה. אולי זו הדרך של הבת שלך לשמור "נאמנות" לזכר אמה, אולי זה חלק ממרד הנעורים, ואולי הבת שלך הרגישה שהיא היתה "האשה" במשפחה, אולי היא לקחה בדמיון שלה תפקיד של המחליפה של אמא והנה מוציאים אותה משם. כל אלו הסברים, ספקולציות פסיכולוגיות שאי אפשר לדעת אותן בבהירות בלי לדבר ישירות עם הילדה.

אבל גם בלי זה, אתה שואל מה אתה יכול לעשות, ואם במשך שלוש שנים כיוון אחד לא עובד, אולי כדאי להפוך את הכיוון, וזה אומר – להגיד לבת שלך שאתם מבינים שהיא לא מקבלת את בת זוגך  בתור אמא, ושזה בסדר גמור. היא לא חייבת.

אתה מרגיש עצוב ומצטער שה"בונדינג", הקשר הנשי, לא נרקם, אבל אם תמשיך לרצות ולדחוף אותן זו לזרועות זו, זה לא יועיל. יכול להיות שהאופי שלהן לא מסתדר, ויכול להיות שאם תניחו לבת היא תמצא את הדרך שלה להתחבר עם האשה החדשה, בלי להגדיר את הקשר בתור "קשר אמהי" או כל דבר אחר.

זה אולי יזעזע אותך, אבל בת זוגך לא חייבת לאהוב את הבת שלך. היא חייבת לנהוג כלפיה בהגינות, בכבוד, אבל היא לעולם לא תהיה אמא שלה, ולכן היא לא חייבת להרגיש כמו אמא. זה יהיה מלאכותי לדבר עם נערה על עניינים אינטימיים כשיש ביניהן כזה ריחוק ומתח. אם אתה רוצה לשמור על הזוגיות החדשה שלך, תן לבת זוגך לבחור מתי ואיך היא מנסה להתקרב, גם ככה בטח קשה לה להרגיש כזו הדיפה ודחייה מצד הנערה.

אי אפשר לגרום לבני אדם להרגיש דברים בכוח

במקום המסר שהעברת עד כה, לבת שלך, שאתה מאוכזב שהיא לא מקבלת את "האמא החדשה",  אפשר לנסות לסכם איתה על גבולות מסויימים, על כללי התנהגות בסיסיים בבית, בלי קשר לאהבה שלה או של הבת זוג שלך. תהיה אתה הסמכות מולה, בתור אבא יש לך את כל הזכות והחובה לחנך ולהגיע איתה להסכמים. נראה שבניגוד לילדים הקטנים שאולי מקבלים את "האמא" החדשה כסמכות חינוכית, הבת הגדולה לא מצליחה. אני לא מאמינה שאפשר לגרום לבני אדם להרגיש דברים בכוח, אבל אפשר לחנך, להגיע להסכמות ולקבוע כללים של התנהגות שקשורים בטובתה של הבת, חינוכה והמשמעת המקובלת אצלכם.

במיוחד בשנים של התחלת גיל ההתבגרות (12-16), זה השלב הסוער, מבחינה הורמונלית, חברתית, ורגשית, ובטח אצל נערה שחוותה אובדן. הטוב ביותר יהיה אם הילדה תסכים לקבל טיפול אישי אצל פסיכולוג/ית מומחה/ית לילדים ונוער, ואתה כאבא תגיע מידי פעם לפסיכולוג/ית לקבל "הדרכת הורים". מסגרת כזו, שקיימת גם בקופות החולים ומסגרות נוספות, יכולה להתאים יותר מאשר טיפול משפחתי. כי על זה הבת שלך נלחמת – לא להגדיר את מה שהקמתם בתור משפחה. היא רוצה להגדיר זאת אחרת, אולי – שתי ממשפחות שגרות יחד?

האתגר שלך הוא קצת מהסוג של "הפרד ומשול" או "הפרד ואהוב"

רואים מהמכתב שלך שיש לך תובנה ורגישות לקלוט מה קורה, אבל לדעתי, אתה "תקוע" בקונספציה של "משפחה" אחידה והרמונית, ואילו הבת שלך מתעקשת להזכיר לכולם שמדובר במצב אחר. אם היא תרגיש שאתם, המבוגרים, מקבלים את התפישה שלה ואת האופן שבו היא ממקמת את עצמה, בתור הבת שלך וזהו, יכול להיות שהעוינות וההתנגדות שלה תפחת.

האתגר שלך הוא קצת מהסוג של "הפרד ומשול" או "הפרד ואהוב" – להיות אמפתי לנערה ולהראות לה שאתה מבין ומקבל את זה, שהיא לא רואה את בת זוגך בתור אמא. ומצד שני, להיות אמפתי לבת זוגך ולהראות לה שאתה מבין ומקבל שהיא לא יכולה להפוך לאמא בכוח, ולשחרר אותה מהתפקיד ככל שאפשר. כמובן עם כל אחד בארבע בעיניים ולא בפומבי.

אני מקווה שהמסר שלי ברור, ושתפיק תועלת ממנו. מומלץ לתת לבת זוגך לקרוא את הדברים, מעניין מה היא תחשוב. חשוב שהיא תסכים על דרך הפעולה, ושתהיו צוות מלוכד.

שיהיה כל טוב ושתצליחו לחיות בשלום עם כל החבורה, על גיליה וצרכיה השונים. זו בהחלט משימה לא פשוטה, וצריך הרבה גמישות לקלוט איפה כל אחד וכיצד אפשר ללכת לקראתו. אל תוותרו על יעוץ מקצועי כלשהו, ולאורך זמן.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת עירית פז"]

__________________________________________________________________________________
עירית קליינר-פז, פסיכולוגית קלינית,  מטפלת זוגית ומשפחתית, דוקטורנטית במסלול לפסיכואנליזה ופרשנות, בר אילן

אפשר לשלוח לעירית שאלות בנושא יחסים, ואולי נוכל להתייחס אליהן כאן. לצערנו, לא יתאפשר לנו להשיב לכל שאלה.
האתר של עירית פז