אתמול, בשעות הצהריים, צלצלתי לחבר, פרשן כלכלי בכיר. "תגיד", שאלתי אותו, "האם ייתכן שאני הוזה? יש לי איזושהי מחשבה בקשר לדנקנר ואי.די.בי ונדמה לי שאנחנו לא שואלים את השאלות הנכונות. איך זה יכול להיות שבכל הפרשה הזו, המוסדיים, אותן קרנות הון סיכון, חברות ביטוח, כל אלה שהילוו לדנקנר את הכסף, יוצאים נקיים? כאילו שהם המלאכים שבאים לשמור עלינו".

"תגיד", המשכתי ושאלתי, "מישהו יודע איך התקבלו אצלם ההחלטות לתת לדנקנר כסף? הם ביקשו ממנו ערבויות לאג"חים או להלוואות שקיבל? יש איזשהם פרוטוקולים שאפשר לראות מי בהנהלות של אותם 'מוסדיים' ידע בדיוק מה קורה אצל דנקנר וחבורתו, או שהם פשוט היו בטוחים שגילו מכרה זהב?".

"תגיד", המשכתי לנדנד לו, "הרי כל אותם בכירים במוסדיים מרויחים משכורות ממש יפות, מה שנקרא שכר בכירים, הוא מבוסס על עמלות הניהול שהם גובים כשהם 'משחקים' בכסף שלנו. הם מקבלים בונוסים על חשבוננו גם כשהם מפסידים את הכסף. שלנו. אז למה אף אחד לא חושב שהם צריכים לשלם את המחיר?"

"תשמע", הוא אמר לי, ובקולו נשמע צחוק מריר משהו, "אתה לגמרי צודק".

המשכתי לקרוא את מה שכתבו אתרי האינטרנט והעיתונים. על התספורת של 1.75 מיליארד שקל שהמוסדיים עשו לדנקנר ואי.די.בי על הכסף שלנו. הם מקבלים 600 מיליון שקל במזומן, ועוד שניים וקצת מיליארד בעוד שנתיים או יותר, ואחר כך עוד קצת. אבל הבנקים עוד לא הסכימו, ובסופו של דבר, המוסדיים, אלה שקיבלו החלטות כל כך רעות, על חשבון הכסף שלנו, עוד מצטיירים כאילו הם מלאכים צחורי כנפיים.

עשרות מיליונים הועברו לחברות ולבעלי הון, בלי שאלות, בלי ערבויות

בערב, צפיתי, בחצי עין בקרן מרציאנו בערוץ 2 מספרת את מה שסיפר לה לב לבייב. "הייתי שולח פקס למוסדיים ומקבל הלוואה", אמרה בערוץ המסחרי הממלכתי. קיבלתי עור ברווז. הנה. זו היתה השיטה. בפקס המוסדיים העבירו עשרות מיליונים ואולי יותר לחברות ובעלי הון, בלי בדיקה, בלי שאלות, בלי ערבויות. האם זה ייתכן?

מדובר בגופים שחלקם ציבוריים. שכולם מנהלים את הכסף של כל אחד ואחת מאיתנו. מי בדיוק מפקח עליהם? מי בדיוק נרדם בשמירה? איפה הרשות לניירות ערך, הבורסה, אפילו מבקר המדינה, ועדת הכספים של הכנסת?

בלילה הגעתי למסקנה שהיחידים שמרוויחים כלכך טוב מכל הסיפור הזה של דנקנר ותשובה ולבייב וזיסר וכל חברות ההשקעות למיניהן הם עורכי הדין. העיטים והנשרים שעטים על הגוויות הכלכליות שנופלות מידי פעם.

את החלקים הטובים מנקרים להם, בלי שום בושה, חבורה של עורכי דין

בחסות בתי המשפט הם הופכים להיות אלו שעושים עלינו קופה. וכך הכסף שלנו, זה שחסכנו ושילמנו כל חיינו כדי שיהיה לנו ממה לחיות לעת זיקנה, עובר מהממשלה אל הבנקים והמוסדיים ומהם אל הטייקונים וחברות הענק, ברוב המקרים הוא מאבד חלק ניכר מערכו ובסוף ממה שנשאר, את החלקים הטובים מנקרים להם, בלי שום בושה, חבורה של עורכי דין, שאחר כך הופכים להיות מנהלים מיוחדים, חברים יקרים ואפילו משקיעים בנאמנות של הכסף שלנו כדי שיעשה להם קופה חדשה.

אני חושב שאין ברירה אלא לדרוש להקים ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת התנהלות "המוסדיים", לפתוח את הפרוטוקולים של הישיבות, להבין איך מתקבלות והתקבלו ההחלטות להשקעות והעברת הכספים ובכלל להתחיל להטיל מגבלות קצת יותר גדולות על הכסף שלנו.

ולסיום יש לי רעיון קטן לשר האוצר – למה שלא תיקח מהמוסדיים 25% מדמי הניהול שהם גובים על הכסף שלנו? זה לדעתי יכול לסגור לך בור קטן בתקציב.

[related-posts title="עוד מאמרים מאת רן מלמד"]

• באדיבות הבלוג מתבונן חברתי