הצגת הקולנוע העצובה

הבמאי יונתן פז מספר בגילוי לב על סרטו החדש "מחכים לסורקין", המתאר את דמותו הציורית של אביו, הבמאי חנוך פז, שאירח בקיבוצו את כוכבי "הבימה", אבל לא זכה לממש את חלומו לביים בתיאטרון הלאומי: "אבא נשא את צער העולם על כתפיו והתיאטרון היה עיר המקלט שלו"

Print Friendly

"היה לי אבא אמן בעוד שרציתי אבא קיבוצניק, כמו שיש לכל הילדים". פז. צילום: ענבל כהן-חמו

היה זה בקיץ 68', כשאני, אז עיתונאי עול ימים, יצאתי לקיבוץ מזרע על מנת לראיין לגיליון "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות" את חנוך פז בן ה-61, מי שהיה הבמאי המיתולוגי של עמק יזרעאל. הוא היה איש-חלומות, ששאף לביים בעיר הגדולה, אבל נאלץ להסתפק באירוח כוכביה, שבאו להתארח אצלו כל אימת שהזדמנה להם הופעה בעמק ובבימוי הצגות המוניות בהשתתפות אנשי ההתיישבות העובדת. פז עורר התפעלות, כאשר למרות העיוורון המתקדם שבו לקה, ביים את חבריו למשק ב"היורש", מחזהו של משה שמיר, מי שהיה במשך זמן חברו להוראה במוסד החינוכי במשמר העמק.

עתה, מקץ 45 שנה בדיוק, אני מסב לשיחה עם בנו, יונתן פז, 67, במאי הסרטים "רכבת העמק" ו"אסקימוסים בגליל", עם צאתו לאקרנים של סרטו "מחכים לסורקין", שבמרכזו דמותו הציורית של אביו, כפי שהיא משוחקת על ידי עמי סמולרצ'יק. סגירת המעגל לאחר זמן כה רב מרגשת את שנינו.

"כבמאי קולנוע, הבנתי שלא אוכל לסלוח לעצמי אם לא אנציח את דמותו של אבי בסרט", אומר הבן, שהפיק את סרטו החדש ללא תמיכה ציבורית, כשבכתיבת התסריט הסתייע בתסריטאי חנן פלד. "ביימתי דרמה קומית סוריאליסטית, המתרחשת בקיבוץ, אי אז בשנות ה-50, שהחיים בו סובבים סביב התיאטרון. עושים חזרות בערב ומשכימים קום בבוקר ליום עמל נוסף, בציפייה שסורקין הגדול יבוא מ'הבימה' לראות את ההצגה שלהם.

"אבא היה איש קטן, מצחיק ועצוב, גם דמות פאתטית, כמי שנשא את כל צער העולם על כתפיו והתיאטרון היה עיר המקלט שלו. עם הכריזמה שהייתה לו הוא סחף אחריו קיבוץ שלם ויכולת לראות את החברים מהלכים בין השבילים ומדקלמים טקסטים מההצגות. היה ניגוד בין ההערצה אליו כאיש תיאטרון לבין הלעג שלעגו לו על שכמורה וכבמאי לא לבש בגדי-עבודה כמו כולם סביבו. למרות הלעג, ממשכורתו מההוראה הוא הכניס לקופת המשק הרבה יותר מרוב החקלאים בו".

"לא רציתי סרט דרמטי ובומבסטי, כמו שהיתה הדמות של אבא שלי". צילום: ענבל כהן-חמו

בהקשר זה רואים בסרט סצנה שהיא בלתי נתפסת במציאות של היום. בדרכו לתל-אביב ניגש חנוך למחסן ההלבשה ושואל את הז'קט היחיד שיש במשק. בעומדו לעלות לאוטובוס, מגיעה אליו בריצה, כולה מתנשפת, פנינה המחסנאית ותולשת ממנו את הבגד יקר הערך. "בדר צריך את הז'קט", היא אומרת בנימת התנצלות ומתכוונת למנחם בדר, מנכ"ל משרד הפיתוח תחת השר מרדכי בנטוב מקיבוץ משמר העמק.

הסצנה הזאת מחזירה אותי לילדותי, כאשר אהבתי לבלות את החופשות בקיבוץ רמת-דוד, גם כן בעמק. אני נזכר בדודי, אליעזר וילדר, גזבר המשק, מתלבש אה לה פרנג'י לקראת הנסיעה לברית הקואופרציה בעיר. האם גם הוא הסתייע במחסן ההלבשה?

סיפור הבגד אמיתי, אבל כדרכו בסרט משלב פז בין ריאליזם לבין סוריאליזם, שאיתו הוא הולך עד הסוף. אחד משיאיו – חנוך עולה לאוטובוס ובידיו שק, שבו מפרפרת תרנגולת חסרת ישע כדי להביאה לחבר סורקין. הימים אכן היו ימי הצנע של ראשית המדינה וגם בבוהמה ידעו מחסור. "כאן הרשיתי לעצמי להשתולל", מודה פז. "השחקנים מהעיר היו מגיעים מורעבים לקיבוץ. לאחר ההופעה, או החלטורה כפי שקראו לה אז, הם צוידו בכל טוב התוצרת החקלאית של המשק".

הצבת גבולות לסוריאליזם שבסרט?

"בוודאי. אם רוב הדמויות נקראות בשמותיהן האמיתיים, את שמו של אהרון מסקין, שבאמת היה ידיד טוב של אבא, שיניתי במתכוון לסורקין, כדי לא לתלות בו את תעלולי הדמיון הפרוע שלי. סורקין, האקטיור הגדול מ'הבימה', מוצג כגרגרן, נהנתן ופלרטטן, וזה לא מסקין. לכן, אמרתי עד כאן. עדיף להפריד בין הדמויות ואז לחגוג על סורקין".

למרות ההסתייגות הזאת, אתה עם שכפ"צ, למקרה שמישהו ממשפחת מסקין יצפה בסרט?

"זה לא, אבל הצעתי את תפקיד סורקין לאמנון מסקין, הבן והוא כמעט הרביץ לי דרך הטלפון. 'אתה מטורף?!' הוא שאל אותי. 'אף אחד לא יוכל לשחק את אבא שלי!' ייתכן שהוא שגה. אם הוא היה לוקח על עצמו את התפקיד, בלי ספק הייתי שומר על אביו. למזלי מעז יצא מתוק. בלעדיו יכולתי, בעזרת השחקן אורי הוכמן, להתרחק מהדמות האמיתית ולהתפרע".

"עולם התיאטרון היה אמנם נוף ילדותי, אבל אף פעם לא האמנתי לבלוף הזה". צילום: ענבל כהן-חמו

מי היה בא להתארח אצלכם לאחר הופעה בעמק חוץ ממסקין?

"אני זוכר מילדותי גם את שמואל רודנסקי, רפאל קלצ'קין, מאיר מרגלית ואחרים. רק לא את רובינא. היא הייתה מגיעה להופעה, אבל לא נשארה לישון. בתור המלכה, הייתה לה הסעה צמודה. אחרים נשארו בכיף ימים ואבא היה מסדר להם חדר ללינה במשק.

"באותה תקופה אנחנו, הילדים, גרנו בבית הילדים והיינו מתארחים אצל ההורים אחרי הצהריים. לא אשכח איך פתאום ראיתי אצלנו איש עם מגבת על הצוואר, לבוש במכנסיים קצרים ובגופייה. מי זה האיש הזה? – התפלאתי. ניגשתי אל אמא ואמרתי שיש איש עם מגבת. 'שא, זה מרגלית, החייל האמיץ שווייק', היא הרגיעה אותי".

"אבא היה מספר סיפורים מופלא", מוסיף פז. "הסצנה בסרט שבה רואים את חנוך מגיע לבית הילדים, מספר סיפור לבנו, יוני וכל הילדים מתאספים סביבו, אמיתית. כך זה היה בעידן שבטרם טלוויזיה ואמצעים אחרים שמבדרים את הילדים בהווה. אלא מאי? – מה שסיפר לא סיפק אותי. רציתי לשמוע אותו מספר על נסיעה בטרקטור או על פרה שהמליטה, אבל מה לו ולחקלאות? זה מה שהיה חסר לי. היה לי אבא אמן בעוד שרציתי אבא קיבוצניק, כמו שיש לכל הילדים".

באשר לליהוק בסרט, התבסס פז על קומץ שחקנים מקצועים, שאותם עטף בקיבוצניקים שאסף, לאחר בחינות, בקיבוצי הצפון. לדמות אביו, חנוך, הוא בחר בעמי סמולרצ'יק, למרות שאין כל דמיון חיצוני ביניהם. "לקחתי את עמי בגלל המימד הקומי והאנושי שבו", מציין פז. "לא רציתי שיצא סרט כבד וטרגי, אפילו דרמטי ובומבסטי, כמו שהייתה הדמות של אבא שלי. כדי שהסרט יצחיק, הייתי זקוק לצמד קומיקאים. לצד סמולרצ'יק לקחתי את חברו, אורי הוכמן, לתפקיד סורקין. שניהם הביאו את הטוויסט שרציתי.

"לתפקיד טושק, אמן הקיבוץ וכביכול המתחרה של אבא שלי, ליהקתי את יואב הייט, שהוא לדעתי שחקן ענק. טושק, שנקרא אברהם אמרנט, היה אופה בלילות ובימים – הצייר של מזרע. הוא היה התפאורן של כל ההצגות של אבא. העימותים ביניהם – רק בסרט.

"עכשיו הייתי צריך שחקנית שתשחק את ליבה, אמא שלי, שבניגוד לאבא הייתה אשת-עבודה מובהקת. רציתי שחקנית יפה, שביופי שלה תזכיר את אמא עם קשיחות מסוימת, כמי שלא התחברה לחלום של אבא. הורי חיו בשלום, אבל כל אחד היה בעולם משלו. לאחר חיפושים, בחרתי את מרינה שויף לתפקיד. היא כל כך מדהימה, שהייתי מוכן לחכות לה עם הצילומים עד שתלד. לצילומי הסרט היא הגיעה עם התינוק שלה ומצטלמת בין הנקה להנקה.

"שלא כאמא שלי, אשתי, חנה, קלינאית תקשורת, שכביכול אין לה קשר לאמנות, הולכת איתי באש ובמים בחלומות האמנותיים שלי וכשצריך למשכן בית, ממשכנים. היא גם מנהלת לי את ענייני הכספים שבהם אני טמבל.

"את השחקנית המקצועית, נועה מצגר, אף אחד לא מכיר. היא למדה בבית-ספר למשחק וקיבלה שכל לסגת מהעניין. היא תכשיטאית במקצועה ואשת בני, דורון. היא הייתה מוכנה לשחק את המחסנאית, אבל אמרה שזה הסרט הראשון והאחרון שלה.

"האינטראקציה בין השחקנים המקצועים והחובבים הייתה נהדרת", הוא מציין. "היינו בצימרים בכפר-סולד והאווירה הייתה כמו במחנה עבודה. זה היה כיף אמיתי ולדעתי גם ניכר בסרט. מה גם שבין המצולמים בסרט היו עשרות חברים שלי, שהגיעו מכל רחבי הארץ. כל התקציב בא מאיתנו. לשם כך אף משכנו את הבית ולקחנו הלוואות. ילדיי, יואב ודורון שהם במאים גם כן ואפרת, שבדרך כלל עובדת בהייטק, התגייסו להפקה".

"אני לא מבכה את מה שהיה, אלא בוכה על דבר שנגמר, מה שמסב לי כאב נורא". צילום: ענבל כהן-חמו

דבריו של פז, בעל הזקן הכסוף המטופח, מלווים בניצוץ שמרצד מעיניו, בפרט כשהוא מתייחס לאביו האהוב, שעליו הוא מספר כמו הילד מ"סינמה פרדיסו". פז משעשע כשהוא מחקה את אביו מנצח על מפעילי האפקטים. "כשהיה צועק 'חשמל!', ידענו שהכל פועל", נזכר פז. "ואז הוא היה תופס את הלב."

והספוטניק?

"העברתי אלינו את התגלית הרוסית של אותם ימים. ידעתי שמבטי הקהל באמפי לעבר עצם מסתורי בשמים יעשו את העבודה".

היכן מצאת אמפי'?

"זאת בעיה שלא ציפיתי להיתקל בה. האמפיתיאטראות הפתוחים, שהיו חלק בלתי נפרד מהקיבוצים של אז, נעלמו מהנוף. חיפשתי בנרות אמפי כזה לסצנות ההמוניות ולבסוף מצאתי אותו בקיבוץ כפר-סולד. האמפים היו חלק מתרבות היחד. היום כולם מסתגרים בבתים עם מקלטי הטלוויזיה שלהם".

רצית ללכת בדרכו של אביך?

"עולם התיאטרון אמנם היה נוף ילדותי, אבל אף פעם לא דיבר אלי. לא האמנתי לבלוף הזה, עם כל הפומפוזיות והבומבסטיות, המלווה באיפור נוראי ובצעקות כדי שישמעו בשורה האחרונה באמפי'. כבר אז חיפשתי את הקולנוע".

והתגובה על כך?

"אבא, שידע שזה חלום חיי, קנה לי מצלמת סופר 8 כשסיימתי את הצבא ואיתה התחלתי בסרטים קצרים שצילמתי בתוך הקיבוץ".

פז עזב את מזרע ב-71', לאחר שריכז במשק את ענף הפרדס. "אם הקיבוץ היה מאפשר לי ללמוד קולנוע, לא הייתי עוזב", הוא אומר. "בשם העיקרון הם הפסידו אותי והצטערו על זה. בארץ עוד לא היה חוג לקולנוע. עם מאה דולר בכיס, כל מה שקיבלתי מהקיבוץ, שהיה קרתני וטיפש, נסעתי, בלי ידיעת אנגלית ובלי תעודת בגרות, ללמוד קולנוע באוניברסיטת ניו-יורק לתואר ראשון ושני. מה לא עשיתי שם כדי להתפרנס – נהג, צבע, מאבטח בקונסוליה, אפילו שמרטף לכלבים. הרווח הגדול שלי, מעבר לתואר, הייתה ההיכרות שם עם חנה, אז סטודנטית ישראלית ללימודי קלינאות תקשורת. נישאנו ולמרות הפיתוי להישאר, חזרנו ארצה".

סרטו הראשון באורך מלא היה סרט תיעודי על טייסי מח"ל, שהגיעו ארצה במלחמת העצמאות ונלחמו במדי חיל האוויר. סרטו העלילתי הראשון, "רכבת העמק" יצא לאקרנים ב-89', בהיותו כבר בן 43, לא בדיוק הגיל האידיאלי לקפיצה למים להרפתקאות שכאלה. הסרט הנוסטלגי, מנקודת המבט של ילד, המתגעגע לרכבת של ילדותו, לא הצליח בקופות, "אם כי בחו"ל הוא נמכר לא רע, כשהיפנים היו ממש מטורפים עליו".

פז עסק בהוראת קולנוע ובעיקר חלם על עשיית קולנוע. עשר שנים לאחר "רכבת העמק" יצר, שוב על תקן תסריטאי-מפיק-במאי, במהלך די התאבדותי, ללא סיוע הקרן הישראלית לקולנוע, את הסרט "זאיה", שצולם במרוקו, בכיכוב דן תורג'מן, כוכב סרט הביכורים שלו.

מדוע לא צפינו ב"זאיה"?

"כי הוא נותר בקופסאות, ממתין לשעת הכושר שלו. ההפצה כיום נורא-נורא יקרה. לא תאמין, אבל הפצת סרט עולה לפחות מאה אלף דולר. עם פחות מזה אתה מתרסק. הוא עשה סיבוב בסינמטקים וחזר לקופסאות".

פז מעולם לא נמנה עם המתייאשים. ב-2007 יצא סרטו אפוף הנוסטלגיה "אסקימוסים בגליל", שעם תסריטו של יהושע סובול ועם לא פחות מתריסר שחקניו הראשיים היווה מאין רקוויאם לתנועה הקיבוצית מנקודת המבט של פז. כן, רקוויאם. "הקיבוץ פשט את הרגל במתכונתו הקלאסית", צר לו לקבוע. "ממציאיו הלכו על הרעיון הנשגב ביותר בעולם וכשלו בו".

מדוע?

"הקולקטיב, אחד בעד כולם וכולם בעד אחד, תוך ויתור על ה'אני' הפרטי, מה שהתאים בגדול לתקופה החלוצית – הוא נחלת העבר. אני לא מבכה את מה שהיה, אלא בוכה על דבר שנגמר, מה שמסב לי כאב נורא".

ובאשר לחנוך פז? – למרות עוורונו, הוא המשיך לביים עד פטירתו ב-81' מהתקף-לב. בן 74 היה במותו. "ההצגות הן שנתנו לו שנים", סבור בנו, יונתן.

לסיום, אני חוזר לראיון המרגש ב-68' עם פז האב, איש אמיץ שגבר על גורלו. "אני אדם בריא כמו כל הפכחים", הצהיר כשנפרדנו. "גם אני רואה ראייה משלי. אדם צריך להיות אדם בכל מצב ולנצל את מיטב יכולתו וכוחותיו כפי שהם".

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, הצגות, תרבות, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.